הצופה
דומה כי אין מתאים להסבר הדרישות דהיום מן המודיעין, מאשר סדרת הפסוקים בספר יחזקאל המתארת את היחס בין הצופה לעם:
"אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה. וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם. וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה. אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט. וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ." יחזקאל, פרק ל"ג
הנביא מומשל לצופה. בין הצופה לעם נחתמת עיסקה הברורה מאוד לשני הצדדים: אם הצופה מזהה סכנה הרי שעליו להרים קול תרועה רמה ולידע בכך את העם. אם עשה כן, האחריות לגורל האכזר העלול לפקוד את העם מוסרת ממנו. אולם, אם זיהה את הסכנה ולא הזהיר את העם הרי שהוא הנושא באחריות לתוצאות. מה קורה אם אין הצופה מזהה את הסכנה? זאת אין הפרק מספר לנו (כנראה היות שהצופה הוא בעצם הנביא). אנלוגיה קדומה זו בין צופה לנביא הפכה לימים לאנלוגיה מקובלת בין הצופה למודיעין. בחדרי מלחמה צבאיים מופיעים הפסוקים המובאים כאן על כרזות כשהם כתובים באותיות קידוש לבנה למען יראו הכל ויראו. גם בספרות על המודיעין לא נפקד מקומה של אנלוגיה זו ("הצופה שנרדם", ספרו של אורי בר יוסף על הפתעת יום הכיפורים, הוצאת זמורה-ביתן, 2001). בהקבלה הזו, בין המודיעין לתצפיתן מגולמים שני אפיונים חשובים של המודיעין: האחד - מטרתו של המודיעין, הינה התרעה על סכנה ברורה ומוגדרת היטב (תקיעה בשופר עת באה חרב). השני - המשלת המודיעין לצופה, משקפת את היחס הבסיסי בין המודיעין למה שמכונה הקברניט: המודיעין משקיף מעמדה הרחוקה ממוקד קבלת ההחלטות על מה שקורה "שם" (בצד השני, צידו של האויב).
יצרנים וצרכנים - מעגל המודיעין
התרבות הצרכנית-עסקית הרווחת בחברתנו חלחלה גם אל עולם הדימויים המועדיני. הדימוי הרווח ליחסים שבין המודיעין לבין "מקבלי ההחלטות" (מפקדים, מנהיגים) הוא זה של יצרן-צרכן, או של ספק-לקוח. בדימוי זה משתקפת ההסתכלות המקובלת של הצדדים זה על זה וטיב מערכת היחסים ביניהם. בדומה ליצרן הרהיטים, גם על המודיעין לספק מוצר מוגמר (דעה מודיעינית מוסמכת) ללקוח (מקבל הההחלטות). התוצר המודיעיני, אם כן, הינו דבר מה הנעשה בבידוד בתוך חדרי "המפעל" המודיעיני פנימה ומשהוא מושלם הוא מופץ לצרכן. כמו ביחסי יצרן-צרכן, על מקבל ההחלטות לפרט את סוג התוצר המודיעיני הנדרש לו (מה הוא מעוניין לדעת) ועל איש המודיעין לעשות כמיטב יכולתו לעמוד בדרישות. במידה והתוצר המודיעיני חסר בעיני הצרכן, ישלח המודיעין למקצה שיפורים במסגרתו יקבל הסבר חדש של הנדרש ממנו, וחוזר חלילה.
"המערכת המודיעינית נשפטת, בסופו של דבר, על פי התוצר הסופי של עבודתה - הדיווח בכתב ובעל פה. המודיעין כדברי חז"ל הוא 'דבר הלמד מסופו'" (תא"ל במיל. עמוס גלבוע לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן). אמירה זו של עמוס גלבוע משקפת נאמנה את היחס של יצרן - צרכן בין המודיעין למקבלי ההחלטות. יחס זה הוליד את חשיבותו של הצי"ח, הדרך בה מקבלי ההחלטות מבהירים למודיעין מהו המידע אותו הם מעוניינים לקבל, הצי"ח מהווה בעצם את הבסיס האיתן לעבודת המודיעין כולה. באופן שבו נתפש מושג הצי"ח מגולמת החשיבה המסורתית של המודיעין. דומה שאף לעולם העסקים כבר הגיעו חידושים אשר מדברים על איפיון משותף של המוצר המוגמר הנעשה ע"י הלקוח יחד עם הספק. אולם דימוי הצי"ח במודיעין ממשיך להיות כזה אשר "נשלח" כמסר חד-כיווני לאנשי המודיעין ע"י הצרכנים, מקבלי ההחלטות, (או בהמשך נשלח לאנשי-האיסוף ע"י צרכניהם שלהם מהמחקר) מבלי של"יצרנים" תהיה איזו נגיעה לגבי עיצובו ובנייתו של הצי"ח.
הדרך המקובלת להבנת תפקידו ותפקודו של המודיעין הינה באמצעות מעגל המודיעין. תחילתו של מעגל המודיעין (אם אכן יש למעגל נקודת התחלה...) במקבלי ההחלטות (מנהיגים, מפקדים) אשר מבשרים למודיעין את הצי"ח שלהם, בו הם מפרטים את שהם מעוניינים לדעת. גורמי האיסוף אמורים לאסוף את המודיעין הרלוונטי לצי"ח של מקבלי ההחלטות. בתום שלב איסוף המידע מתחילה משימתו של המחקר - לבצע אינטגרציה לידיעות שהגיעו מגורמי האיסוף ולגבש את הערכת המודיעין. לאחר שהסתיים תהליך המחקר המודיעיני, על המודיעין לשווק את התוצר הסופי למקבלי ההחלטות. כעת, יכולים מקבלי ההחלטות לגבש צי"ח חדש, וחוזר חלילה. על אף הדימוי המעגלי (של תהליך הולך ונמשך) הוא מתואר תמיד באופן חד-כיווני, כאשר כל יחידה מייצרת ומעבדת אצלה את המוצר ושולחת אותו הלאה על פני המים, כמו בפס ייצור.
כפועל יוצא מדימוי היצרן-צרכן, השתרשה לאחרונה במודיעין אופנת השיווק המודיעיני. "לכל צרכן יש לתפור את המוצר השיווקי ההולם את רמתו, צרכיו, לבטיו ותחומי התעניינותו. תמיד יד לשוות מול עינינו את הלקוח, הצרכן, שהמודיעין מיועד בעבורו בראש ובראשונה" (תא"ל במיל. עמוס גלבוע לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן). אמירה זו של עמוס גלבוע הינה רק דוגמא לחשיבות הרבה אשר מייחסים גורמי המודיעין לשיווק התוצר שלהם. גורמי המודיעין מבינים שזמנם של מקבלי ההחלטות הינו מועט ולפיכך אם ברצונם של אנשי המודיעין שהתוצר שלהם ישפיע על מקבלי ההחלטות עליהם לנקוט לשווקו בהצלחה, ובתוך כך מופעלות "אסטרטגות שיווקיות" למיניהן, כולל שימוש בסיסמאות ובאובייקטים צבעוניים ו"מושכי תשומת לב".
איסוף חתיכות והרכבת פאזל
אותה מערכת יחסים של קבלן-לקוח מאפיינת גם את היחס בין שני המרכיבים המרכזיים של המודיעין - האיסוף והמחקר. הדימוי המוביל בהסבר יעודו של המחקר המודיעיני הוא הרכבת הפאזל. על המודיעין ללקט את חתיכות הפאזל ולהרכיבן לידי תמונה ברורה. שמו של האיסוף המודיעיני כבר מצביע על תפקידיו - לאסוף מידע הקיים במציאות ומגולמות בו משמעויות התרעתיות. הקשר בין המחקר לאיסוף הוא, איפוא, פשוט - המחקר מפרט לאיסוף איזה סוג של חתיכות פאזל נחוץ לו והאיסוף עושה כמיטב יכולתו לאתרן לספקן (וחוזר חלילה).
הדימוי של החוקר כמרכיב פאזל הוא הבסיס להבנת המחקר בתפישת המודיעין המסורתית. החוקר מפיק משמעויות מהתמונה שהוא יוצר מהחתיכות שליקט עבורו האוסף מן "המציאות". דימוי הפאזל מצביע על קיומה של תבנית מוגדרת קודם להרכבתו (היא אינה ידועה למודיעין אך היא קיימת). יתכן שקשה להרכיב פאזל, ויתכן כי יש צרופים רבים בהם ניתן להרכיבו, אולם יש מספר צרופים סופי של חלקי הפאזל ואחד מהם חושף את האיום מפניו יש להתריע. החלקים המרכיבים את הפאזל הם רסיסי מידע על היריב הנאספים על ידי המודיעין. מכאן, שכדי להבין לאשורו את האיום אל למודיעין להטריח עצמו ב"כוחותינו" אלא מוטב לו שיתרכז בניתוח "אובייקטיבי" של מה שקורה "שם", בגזרת האויב.
המשך למלאכת הרכבת הפאזל וההערכה המודיעינית
בחזרה לתפישת המודיעין המסורתית