מעקב אחר לידתו של המחקר המודיעיני בישראל וצמיחתו מתוך ענף המחקר המזרחני האקדמי עשוי גם הוא לשפוך אור על תפישות העולם ועל העקרונות המתודולוגיים העומדים בבסיסה של החשיבה המודיעינית המסורתית בישראל. במעקב זה נצעד בעקבות מחקרו של גיל אייל, כפי שהתפרסם בספר "הסרת הקסם מן המזרח: תולדות המזרחנות בעידן המזרחיות" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד/מכון ון ליר בירושלים, 2005 ראו כאן; גרסאות מוקדמות של המחקר, עליהן מסתמך הספר, התפרסמו בגליונות כתב העת "תיאוריה וביקורת"). כסוציולוג היסטורי-פוליטי ביקורתי, המבקש לבחון את התכוננותה של הקטגוריה (או הטריטוריה) הקוגניטיבית של "המזרח" בארץ ישראל והשתנותה לאורך השנים, עיקר מעיינו של אייל הוא בתיאורי קבוצות שונות של "מומחים למזרח" בישראל, על היחסים ביניהן לבין האליטות הצבאיות, הפוליטיות והאקדמיות ובינן לבין עצמן, על מאבקי הגדרת הגבולות שלהן ועל הבריתות הפוליטיות שכרתו ושהפרו לאורך השנים.
נדגיש, כי אין אנו מקבלים את ניתוחו של אייל כמיקשה. אין לנו צורך לאמץ את התיזה של אייל כולה, אף לא את כלל האמירות שהוא מפיק על תחום המומחיות המודיעינית. לצורכנו אנו, די כי נזקק מתוך מחקרו מספר תובנות לגבי ההגיונות המנחים והעקרונות המארגנים את המחקר המודיעיני הישראלי, ונצביע על הקשר ביניהם לבין הכשלים התודעתיים והרעיוניים שבהם עוסק כל החלק הזה, ובייחוד בהגיון של "להיכנס לראשו של היריב". נתמקד, אפוא, במעקבו של אייל אחר התעצבותה הבראשיתית של הקהילייה המודיעינית הישראלית, וההשראה הרבה שהיא שואבת מן המחקר המזרחני האקדמי, וכן נצטייד במקצת מאבחנותיו אודות מרכזיותו של השיח הפרשני (וליתר דיוק, השיח של פרשנות ה"כוונות") בתפישה המודיעינית המסורתית.
על אבותינו המזרחנים ועל מקורותיהם הפילולוגיים
אין זה סוד כי בין המודיעין לבין המזרחנות האקדמית מתקיימים קשרים ענפים ומורכבים. פחות ידועה העובדה, כי אנשי המודיעין הישראלים הראשונים היו "בניהם" של המומחים המזרחניים, וליתר דיוק של קבוצה מסויימת מתוכם.
בתקופת קום המדינה ניתן לזהות שתי קבוצות נבחנות של מומחים מזרחנים ביישוב היהודי. הקבוצה הראשונה כללה אנשי אקדמיה, בעיקר מ"המכון למדעי המזרח" באוניברסיטה העברית בירושלים, והקבוצה השנייה הורכבה מ"ערביסטים" - אנשים מהיישוב היהודי ששלטו בניב הפלסטיני והיו במגע יומיומי עם האוכלוסייה הערבית המקומית. לענייננו, חשובה בעיקר הקבוצה הראשונה בשל השפעתה הרבה על העקרון המארגן של המחקר המודיעיני עד ימינו. אולם נפתח דווקא בקבוצה השנייה, היות שגם אנשיה השתלבו בסופו של דבר בעשייה המודיעינית הממוסדת, ובעיקר היות שאנשי הקבוצה הראשונה, האקדמאים, הגדירו את מומחיותם אל מולה ומתוך "מאבק יוקרה" עימה. באופן טבעי, המומחים ה"ערביסטים" התגאו בעיקר ב"קירבתם אל השטח", בשליטתם בנעשה בו ובמעורבותם הישירה וכן ביכולת הפעולה שלהם אל מול האוכלוסייה. כנגד זאת, התאפיינה פעילותם של המומחים האקדמאים ב"ריחוק מחקרי" ובסגירות אקדמית.
עקרון הריחוק של החוקרים האקדמיים לא נבע רק מן הצורך להבדיל עצמם מן ה"ערביסטים" המעורים בשטח (אותם ראו האקדמאים כ"אנשי השדה", בעלי שיטות עבודה פרימיטיביות). עיקרון זה נשען על מסורת מתודולוגית עמוקה. אנשי האקדמיה מן "המכון למדעי המזרח" באוניברסיטה העברית (שהוקם עוד ב-1926) היו, רובם ככולם, בוגרי השכלה אירופית, ובעיקר גרמנית. הם התחנכו על ברכי התפישה המחקרית הפילולוגית (פילולוגיה - חקר שפה וטקסטים עתיקים), שנשענה על האסכולה ההרמנויטית של המאה ה-19. את שיטות העבודה והתפישה הרעיונית הבסיסית הזו הם הביאו לעבודתם באוניברסיטה העברית והיא זו שעברה גם לתלמידיהם. ואלו הן הנחות העבודה העומדות ביסוד החשיבה הפילולוגית-הרמנויטית: מטרת החקירה היא הבנה עמוקה, של 'מציאות' תרבותית-היסטורית מסויימת; המציאות הנחקרת הזו הינה רחוקה (במקום ו/או בזמן) ואין דרך לעמוד עליה באופן בלתי-אמצעי; הדרך להכרת אותה מציאות רחוקה היא באמצעות הישענות על השפה ועל טקסטים; לתמונת המציאות השלמה ניתן להגיע באמצעים שיטתיים של מחקר, הכוללים בעיקר הקמה של ארכיונים (מאגרי מידע), וחיבור קונקורדנציות ומפתחות ("מיפתוח" מאגרי המידע) על מנת שתהיה יכולת "להעריך את המידע".
כל מי שגדל בסביבה המודיעינית המחקרית ובקיא ברזי המחקר האקדמי של אותם מזרחנים אינו יכול שלא להשתאות מן הדמיון המרשים בין שיטות העבודה של ימינו לאותם עקרונות מארגנים, אשר מקורם, מתברר, בניסיונות, בני למעלה מ-150 שנים, לפצח את הדמיון בין הסנסקריט לשפות האירופאיות ולפענח את כתב החרטומים המצרי. אולם, הדמיון אינו נעצר בעקרונות הפילוסופיים ובשיטות החקירה. שיטת העבודה של המזרחנים האקדמאים התאפיינה גם בהיררכיה ברורה בתהליך יצור הידע, היררכיה בת שלוש רמות: בתחתית הסולם ניצב השוליה, אשר תפקידו הוא איסוף חומר הגלם וסידורו עפ"י מפתחות וקונקורדנציות; מעליו, בעמדת הביניים, מצוי ה"מדקדק" - זה מנהל את עבודת השוליות ומפקח עליה, בודק את מהימנותם של הטקסטים ובסופו של דבר אמור לכתוב סקירות בהתבסס על החומר שנאסף בארכיונים וקוטלג ע"י השוליות; גולת הכותרת המחקרית הינה תפקידו של "הפרשן" - מטרתו שלו היא ניתוחים החורגים מסקירה ותיאור של החומר הנאסף, ובאמצעים הרמנויטיים (שעד היום נותרו מעט מיסטיים) אמור "להיכנס לראשו" (או "לנעליו" - בהנחה שיש לו כאלה...) של בן התרבות הנחקרת, להבין את צורת החשיבה שלה ולהפיק הערכות אודותיה.
ראשית המחקר המודיעיני - השתרשות התפישה הפילולוגית
התקופה שטרם קום המדינה היא התקופה בה "זלגה" המומחיות המזרחנית הפילולוגית ממגדל השן האקדמי אל המודיעין. המומחים האקדמאים, ובעיקר הדור השני של מומחים אלו, שתפקידי המחקר באקדמיה היו חסומים בפניו, עברו לעסוק בפעילות מודיעינית בעבור מוסדות היישוב. עיקר הפעולה הייתה בש"י (שירות הידיעות של "ההגנה"), בעשור שלפני הקמת המדינה. פעלו שם, אלו לצד אלו, "הסטודנטים" המגיעים מן המחקר האקדמי ו"הערביסטים" שהוזכרו לעיל. על פי עקרון ההיררכיה של ייצור הידע שהוזכר לעיל, ניסו "הסטודנטים" להכפיף את "הערביסטים" תחתיהם וראו בהם כ"שוליות", אולם אלו האחרונים לא קיבלו את הגדרת התפקיד הזו. אט אט נוצרה ביניהם חלוקת עבודה, לפיה היו "הערביסטים", אנשי השטח, אחראים על "מודיעין בטחוני" (בעל אוריינטציה יומינטית וסיכולית ועם קישור מובהק לפעולה) ואילו "הסטודנטים" היו אמונים על "מודיעין פוליטי" (בעל אוריינטציה מדינית, השואב בעיקר ממקורות גלויים, ושואף ל"הערכה"). נדמה שכל מי שמכיר, ולו באופן שטחי, את חלוקת התפקידים ואת שיטות הפעולה של הגורמים השונים בקהיליית המודיעין הישראלית נכון להיום, ימצא ערך רב בתיאור זה, המלמד רבות על המקום ממנו הם נובעים.
חלוקת עבודה זו, נשמרה גם לאחר קום המדינה והועתקה אל שירות המודיעין הצבאי. אף שבמודיעין הצבאי בשנים הראשונות למדינה לא הייתה חלוקה מוגדרת וממוסדת בין איסוף לבין מחקר, נוצרה חלוקת עבודה בלתי פורמלית אשר דמתה מאוד לחלוקת העבודה בש"י של ההגנה. הפעם היה לה גם זיהוי מובהק מבחינה פרסונלית, וההבחנה נחלקה בין בנימין גיבלי, ששימש מוקד ל"ערביסטים", לבין יהושפט הרכבי אשר היה ראש לאקדמאים: "אנשי המעשה נטו לגיבלי; אנשי המחקר נטו אליי." (הרכבי, "עדות אישית: 'הפרשה' מנקודת ראותי", הוצאת רמות, 1994, בע' 50-56, מצוטט אצל אייל, 2005, בע' 86). גיבלי שימש כראש אמ"ן עד שנת 1955, והרכבי היה סגנו. משמונה הרכבי לראשות המודיעין, הוא ארגן את השירות מחדש ומיסד בצורה מבנית את ההבחנה בין מחקר לבין איסוף. הרכבי, שהיה בוגר לימודי המזרח מן האוניברסיטה העברית, שיבץ בענף המחקר "אנשי מחקר", כהגדרתו, חלק בלתי מבוטל מהם יוצאי גרמניה, חלקם בעלי השכלה אקדמית (מזרחנית או אחרת). בין אם הצליחו באמצעי ארגוני זה האקדמאים להכפיף את "הערביסטים" אליהם ולהפכם לשוליות ובין אם לאו, משמעותו של ארגון ענף המחקר כך הייתה מיסודן של שיטות העבודה הפילולוגיות-הרמנויטיות, והשתרשותה של התפישה הרואה בגולת הכותרת המודיעינית את "ההערכה" ואת הפרשנות של "כוונות היריב".
צמיחתו וליבלובו של השיח הפרשני
במהלך שנות ה-50' וה-60' צברה מחלקת המחקר של אמ"ן יוקרה ועוצמה, ותפסה את מקומה המרכזי כפי שאנו מכירים אותו היום (ואשר היה עוד יותר מרכזי והגמוני עד לשנות ה-70). בין היתר, באה לידי ביטוי מרכזיות זו בעובדה שמחלקת המחקר מגדירה את דרישות המידע ליחידות האיסוף ובאחריותה של מחלקת המחקר הערכת המודיעין הלאומית. אייל מפרט סיבות שונות להתבססותה ולמרכזיותה של מחלקת המחקר של אמ"ן. בין היתר, לטענתו, נובע הדבר ממפגשי אינטרסים בין ראשי המחלקה וראשי אגף המודיעין לבין הצמרת המבצעית של הצבא, מחילופי הגברי התכופים בין אלו לאלו (היו אלו, בסופו של דבר, אותם האנשים) ומגורמים נוספים. כאמור, איננו מחוייבים למסקנות ניתוחו של אייל במלואן. הסיבות לצמיחתה של מחלקת המחקר כגורם המרכזי באגף המודיעין אינן כה רלוונטיות לענייננו, ואנו מבקשים להתמקד בעיקר בתוצאות התהליך. תוצאות אלו היו הפיכתה של אותה תפישה פילולוגית-הרמנויטית שתוארה לעיל להשקפת-עולם מובילה ולשיח מנחה במסגרת התפישה המודיעינית.
השיח הפרשני, אם כן, מבוסס על כמה הנחות יסוד. לפיהן, יכול איש המחקר המודיעיני ואף צריך, על סמך איסוף הידיעות הקדחתני ועבודת ההשוואה, ההצלבה והסקירה של הידיעות הצבורות, לפרש את התנהגותו, ובעיקר את כוונותיו, של "היריב" (שהוא תמיד יחיד: המנהיג, השליט, המצביא) באמצעות איזו חדירה כמעט טלפאתית לנבכי נפשו.
כפי שמצביע גיל אייל, הערכת המודיעין הינה מהלך אקטיבי של גורמי המודיעין; להערכה חלק פעיל בשיח שבין המודיעין לגורמים הפועלים בזירה המדינית-הצבאית: היא מהווה חלק אינטגרלי מהגדרת המציאות בדיאלוג בין איש המודיעין לבין מקבל ההחלטות. לא זו בלבד, אלא שלעתים יש לה אף תפקיד הסברתי או הרתעתי (באמצעות "דיווחה" של ההערכה לאמצעי התקשורת אנו מעבירים מסרים ליריב ומשפיעים על דעת הקהל הישראלית). אולם, בזכות השיח הפרשני ומסגרת החשיבה השואבת מהתפישה הפילולוגית-הרמנויטית ובאמצעות הדימוי של "החוקר הפרשן" מקבלת הפעולה המודיעינית אופי פסיבי ומרוחק; במקום הגדרת המציאות אנו מדברים על "בירור המציאות" - בירור שנעשה כאילו מבעד למשקפת או לזכוכית המגדלת.
דימוי עבודת המודיעין הוא מרוחק ופסיבי; הדימוי של הריחוק מושג באמצעות מיקומו הארגוני והתודעתי של המחקר - איש המחקר יכול להיות "מעורה בשטח" דרך הזרוע הארוכה של האיסוף, אולם בה בעת הוא אינו "מזדהם" מן השטח ושומר על ריחוק מחקרי חיוני (בתוך כך מושגת ה"הכפפה" של האיסוף לדרגת ה"שוליה", אשר זכורה מההיררכיה העומדת בבסיס המחקר הפילולוגי); הדימוי של הפסיביות, או חוסר הפעולה, מושג באמצעות תפקידו של איש המחקר: הערכת הכוונות. כל שעושה איש המחקר הוא הכניסה לתוככי מוחו של היריב והדלייה מתוכו את כוונותיו, ולפיכך כל דבריו אינם אלא הצגת המתרחש בצד השני (בראשו של הצד השני), הערכה - מדוייקת יותר או פחות, קולעת יותר או פחות - של הכוונות, הרצונות והשאיפות הכמוסות של המנהיג, השליט או המצביא. כוונות אלו כמובן, נמצאות "שם" ממש וכל שעלינו לעשות הוא לחשוף אותן, כאילו היו הן טנק המתחבא מאחורי הרכס או חולייה מוסווית בסבך - הן ממשיות ומוחשיות, הן חלקים בפאזל שעלינו לגלות ולחשוף באמצעות עבודת איסוף והצלבה מדוקדקת. אם כן, במעבר שבין השיח המזרחני האקדמי לעולמות המודיעיניים נדרשו המזרחנים להמציא ולאמץ את התבנית המחשבתית לפיה "האויב" שמולנו הוא, בסופו של דבר, אדם אחד (שליט, מפקד הצבא, מנהיג ארגון כו') שאת סודותיו, מאוויו, דחפיו ומרכיבי נפשו האחרים יכולים אנו ללמוד דרך ניתוח לשוני (נאומים, טקסטים אחרים...).
תת חלק זה, העוסק במחקרו של גיל אייל, הוא הנדבך האחרון בחלק בכתיבה המשותפת הדן בשורשיה של תפישת המודיעין המסורתית. כעת, משאנו חמושים במושגיה של תפישת המודיעין המסורתית ובחלק מהסיבות ומקורות ההשארה להתהוותם יכולים אנו להמשיך לתת הפרק הבא על הבעיתיות בהגיונותיה של תפישת המודיעין המסורתית.
בחזרה לדף ההשראה מקהיליית המודיעין של ארה"ב
בחזרה לדף שורשיה של תפישת המודיעין המסורתית