לאחר שתארנו את תפישת המודיעין המסורתית בפרק שהוקדש לכך, ננסה לאפיין את ההגיונות הבסיסיים עליהם מושתתת תפישה זו. המודיעין הישראלי נדרש, בלשונו של ראש אמ"ן לשעבר, יהושפט הרכבי, "לברר את המציאות". כלומר, אנו נדרשים לספק תיאור אמין של המתרחש אצל "האויב". הצגת המתודה המחקרית מודיעינית כהרכבת פאזל הינה המחשה גרפית של משימה זו. על פי התפישה, המודיעין פועל במעין שדה קרב בו ניתש מאבק מר על מידע: בעוד הוא מעוניין ללקט ולפענח פרטים ב"מציאות" על היריב (איסופן והרכבתן של חתיכות פאזל), זה מעוניין להסתיר ממנו את המידע ככל יכולתו. כאשר לא השכיל, או לא היה באפשרות, המודיעין ללקט את כל חתיכות הפאזל נדרשים גורמי המחקר לבצע "הערכה" על מנת להשלים את חלקי הפאזל החסרים ולהתוות את "תמונת המודיעין". התיאור המדוייק של "תמונת המודיעין" מכשיר את הקרקע למילוי היעד המרכזי של המודיעין על פי תפישת המודיעין המסורתית - צפיית הנולד (איומים, הזדמנויות וכו'). יעד זה, מהווה היום את גולת הכותרת של האתגר המודיעיני, התחום המורכב ביותר עליו מופקד המודיעין. הביטוי העוצמתי ביותר לרצון לחזות את הנולד מגולם במושג ההתרעה, הניצב בליבה של התפישה המודיעינית המסורתית.
עקרונות היסוד של התפישה המסורתית, כפי שתוארו, תקפים לכל הרמות ולכל סביבות הפעולה (בבחינת "מודיעין הוא מודיעין הוא מודיעין"). אין זאת שהמודיעין האיסופי אליו נדרש התצפיתן / האלחוטן זהה לתמונת המודיעין שנדרש לספק קמ"ן החטיבה או קמ"ן האוגדה. בנוסף, קיים הבדל גדול בין עבודתם של האחרונים לזו של חוקרים מדיניים באמ"ן מחקר. לבסוף, אין אנשי אמ"ן מתמודדים עם אתגרים זהים לאלה של איש השב"כ או איש המוסד. אולם, האתגר המודיעיני דומה במהותו עבור כלל הגורמים הללו; האתגר המורכב ביותר הניצב לפתחם של אנשי המודיעין הינו הצורך לצפות את העתיד ולספק התרעה מקדימה. לשם כך, כלל הגורמים נדרשים לברר את המציאות ולייצר "תמונת מודיעין" אותה יש לשווק למקבל ההחלטות. הכלים התפישתיים (להבדיל מההבנות התוכניות השונות בתכלית) של כל הניגשים למלאכה זו, בין אם הם קמ"ני גדוד, או חוקרים מדיניים, דומים להפליא (חלוקה לנתונים-הערכה-צפי, "שיח הסבירויות", הצגת דפ"אות / תרחישים ועוד).
כיצד ניתן לברר את המציאות? כיצד ניתן לחזות את העתיד?
כדי שלא יהפכו משימות המודיעין לגזרות שאין הציבור יכול לעמוד בהן, יוצאת התפישה המסורתית מנקודת המוצא לפיה ביכולת המודיעין "לברר את המציאות" כפי שהיא "באמת", ולחזות התרחשויות עתידיות. מוסכם על כולנו שאיש המודיעין אינו יודע חכמת הנסתר, או חוזה עתידות בעל כוחות פלאיים וכליו לאומדן ההווה ולהערכת העתיד אינם כוללים כדור בדולח קסום או מפות כוכבים מפורטות ומדוייקות. אם כן, ככל שיכולת תיאור המציאות והחיזוי מבוססות על מתודה רציונלית, על הגיון שיטתי מסויים, ניתן למנות באופן בסיסי שתי הנחות חלופיות אשר מסבירות את יכולת זו. הנחות אלו השתרשו בקהיליית המודיעין הישראלית והן משמשות בה היום בערבובייה, כך שאין הפרדה משמעותית ביניהן. לצורך ניתוחנו אנו, ננסה לערוך את ההבחנה ולבחון כל הנחה בנפרד. נציין תחילה כי למרות ששתי ההנחות שתוצגנה מעורבבות ללא הכר בשיח המודיעיני הנוכחי, הרי שבחינה מדוקדקת ומעמיקה שלהן מצביעה על כך כי הן מושתתות על הנחות יסוד תפישתיות סותרות בעליל ואין הן יכולות כלל ועיקר לדור בכפיפה אחת זו עם זו.
ההסתכלות דרך עיני היריב
האפשרות הראשונה גורסת כי הגורמים לאירועים הם רצונותיהם החופשיים של אינדיבידואלים, שאינם כבולים לחוקיות מחייבת כלשהי. לפיכך, כדי להבין את ההוה, או לחזות מה יארע, על איש המודיעין לדעת כיצד נוהג וינהג יחיד מסויים. הנחה זו, טוענת שהידיעה הזו הינה אפשרית – ניתן להבין מדוע מתנהג היריב כפי שהוא מתנהג, ולנבא כיצד יתנהג היריב, בהתבסס על הבנה עמוקה שלו, אשר מושגת מתוך הזדהות עמוקה עימו. זוהי תפישה הרמנויטית מהמאה ה-19, אשר עומדת בבסיס הניסיון "להיכנס לראשו של היריב" עליו עמדנו לעיל (בסעיף #כשלונן של גישות מחקריות להתרעה ובסעיף #ההשפעה של תפישות המחקר המזרחני האקדמי על השקפת העולם המודיעינית). אין זה מקרי כי בתפישה זו מדובר תמיד על יחיד (היריב, המנהיג, שליט או המצביא) העומד מנגד. ההנחה היא כי הארועים הנוכחיים, כמו גם ההתרחשויות העתידיות, נקבעים לאור הכוונות, הרצונות וההחלטות הממוקמים בנבכי נפשו של היריב, ולכן יש צורך לחדור לתוכה כדי לתארם ולחזותם. המצדדים בגישה זו נוקטים תמיד, במודע או שלא במודע, בגישה שניתן לתאר באופן פשוט כך: המדינה או הארגון היריבים ניתנים לפרוש דרך הבנת פרט מסויים (לרוב מנהיג או מפקד). את הפרט יכולים אנו להבין דרך חשיפה לחומרים מודיעיניים הנוגעים אליו (נאומים, מאמרים בעיתונות, תמונות וכו'). על מנת להבין לאשורו את האדם בו אנו מתמקדים עלינו להיות בקיאים ומעורים ככל הניתן בתרבותו ובתוך כך בלשונו, אורחות חייו, הרגליו והרגלי הסובבים אותו, הנורמות החברתיות בחברה שבה הוא חי וכו'. רצונם של אי אלו אנשים כי אנשי המחקר יהיו "קרובים" ככל הניתן למושא מחקרם הולדתו בגישה זו. התומכים בה מעוניינים לעיתים קרובות כי איש המחקר יהיה יליד הארץ שהוא חוקר (או לפחות למדן נלהב של לשונה ותרבותה) וכך ינפץ חלק ניכר מהמחיצות התרבותיות שבינו לבין מושא מחקרו. סיפורי הפולקלור למיניהם על חוקרים המפתחים הזדהות עם מושאי מחקרם עד כדי חגיגת ימי הולדתם, שימת דגלי אויב על שולחנות משרדיהם ועיטור קירות משרדיהם בתמונות של מנהיגי מדינות אויב, הם אך ביטוי מוקצן לגישה המדוברת.
הרחבה לגישה זו היא הגישה הקוראת ללמוד את מאפייניה של החברה במדינת האויב, או קבוצות אנושיות אחרות, כדי להבין את הלכי הרוח באותה חברה ("הרחוב הערבי" כמשל). הבנה של רחשי הלב של החברה, מאמינים תומכיה של גישה זו, תצביע על הכיוונים אליהם יגררו מנהיגיה. מפורסמת אמירתו של המשורר חיים גורי "לו היינו קוראים את השירים שנכתבו במצרים ערב מלחמת יום הכיפורים היינו מצליחים להבין את התהליכים ולספק התרעה". אחד התוצרים של גישה זו הינו הקמת מדורי מחקר לחקר חברתי-סוציולוגי של היריב.
גישות אלו הן המובילות להערכות מודיעין המתבססות על אמירות כגון "לא מתאים להגיון של הסורים...", "על פי הכרותנו עם ערפאת...", "בשאר לא צפוי...". מעבר לכך, גישות אלו אף מאפשרות למודיעין לספק הערכות על היריב גם כאשר היריב עצמו עדיין אינו יודע כיצד יפעל. מקבלי ההחלטות מרבים לשאול את המודיעין כיצד יפעל היריב אל מול פעילות מסויימת של ישראל (למשל: כיצד תגיב סוריה על תקיפת יעד סורי בלבנון? כיצד יגיבו הפלסטינים על חיסול השיח יאסין? כיצד יגיב צדאם חסין על תקיפת הכור הגרעיני בעראק?). היכולת של המודיעין לחזות כיצד יפעל היריב בעתיד כאשר היריב עצמו עדיין אינו יודע באיזה אופן יבחר לפעול, מבוססת בעיקר על הטענה שההכרות של המודיעין עם היריב היא עמוקה דיה כך שיש ביכולתו להכנס לראש של המנהיג, המפקד, קבוצה, חברה וכד' ולהבין כיצד הוא/הם יפעל/ו אל מול סיטואציה כזו, אף על פי שהיריב עצמו עדיין אינו ער לקיומה.
המסע בעקבות החוקיות הנעלמת
אפשרות שנייה להסבר היכולת לתיאור ההווה ולחיזוי העתיד היא קיומה של חוקיות (לפחות מסויימת) שעל פיה מתרחשים האירועים ההיסטוריים, והאירועים אליהם נדרש המודיעין בכלל זה. ברוח דברי ספר קהלת: "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת, פרק א' פסוק ט'). לפי הנחה זו, ישנו כלל שלפיו כדי שיתרחש אירוע מסויים חייבים להתמלא תנאים מסויימים המקדימים להתרחשותו ומחוללים אותו. עלינו, לפיכך, לגלות מהם תנאים אלה, ולנסות לעקוב אחר התמלאותם של התנאים, בדרכנו לחזות את התממשותו של האירוע. הגיון זה אינו אומר שהאופן בו יתרחש העתיד זהה במדויק לעבר, וכבר רווחה האמירה הטוענת "שאל לנו להתכונן למלחמה הקודמת", אך הגיון זה טוען שקווי הדמיון הבסיסיים ביחס לעבר הינם מספקים דיים בכדי לקיים את אותה חוקיות שעל בסיסה ניתן לחזות את העתיד. זהו ההגיון המרכזי העומד בבסיס תפישת "הסימנים המעידים". זוהי גם החשיבה אשר מנחה, בהיפוך מסויים ובתיחכום רב יותר, את תיאוריית ההפרכה של אלוף (מיל') פרופ' יצחק בן ישראל עליה נעמוד בהמשך.
גישה זו דורשת הנחת מערכת מושגית א-פריורית, כלומר על פי גישה זו, ישנה מערכת של מושגים ברורה מאליה, עליה מתבססים אנשי המודיעין כאשר הם מבססים את "תמונת המודיעין" ואת תחזיתם: המבקש להתריע מניח תמיד כי הדבר מפניו אנו שואפים להתריע ברור ומוגדר היטב. כפי שהתצפיתן חייב לדעת מהם כלי פריצה על מנת להתריע על פריצת המכשול הישראלי, כפי שחוקרי ההתרעה והתשתית נדרשים לדעת איזה סוגי חומרי נפץ נדרשים כדי לייצר חגורת נפץ, כך המודיעין צריך לדעת מהי 'מתקפה סורית' על מנת להתריע מפניה. אין פלא כי תפישת המודיעין המסורתית רוויה במושגים מעולם המודיעין החזותי - 'לאתר', 'להצביע על', 'לתאר את המתרחש', ועוד. הנחת מערכת מושגית א-פריורית שאינה תלויה בנו גוררת גם את ההנחה בדבר שפה משותפת לנו ולצד השני: בכך שאנו מצפים מהמודיעין לאתר כוונה סורית לפתוח במתקפה טרם התרחשותה אנו מניחים כי מושג המתקפה של הצד השני זהה בבסיסו לזה שלנו. גם ציפייה זו שאובה מעולמו של התצפיתן / אלחוטן/ קמ"ן הגדוד אשר אמורים לזהות טנקים הנמצאים "שם" ולספר עליהם למפקדיהם, אותם טנקים נעים באותו קצב ועשויים מאותם חומרים בין אם המתאר אותם הוא סורי או ישראלי, לחילופין נדרשים הם לספר למפקדיהם על מחבל אשר חבר לחגורת נפץ ונמצא בדרכו לפיגוע בעורף ישראל, חגורת הנפץ ואדם הנושא אותה לכיוון עורף ישראל עשוייה מאותו חומר ופוגעת באותו אופן בין אם המתאר אותם הינו ישראלי או פלסטיני. בבסיס תפישה זו קיימת גם רדוקציה להגיונות פיסיקליים-מיכאניסטים: נטיה רווחת בקרב אנשי מודיעין היא לתאר את התהוותם של איומים בשפה "הנדסית". דוגמאות בולטות לרדוקציה כזו הן שיטת 'הסימנים המעידים' וגישת ה'יכולות' (שתוארו קודם לכן). שתי גישות רווחות אלה מציגות את האיום כמעין פס יצור הנדסי בו שילובם של צעדים בודדים הננקטים ע"י האויב מוביל בהכרח לאיום מוגדר המוכר לנו מבעוד מועד. צעדים אלו פולטים "סימפטומים" אותם אנו יכולים לאתר ולהסיק מהם על התהוותו של האיום. יסודה של גישה זו הינה בהנחה כי קיימת מציאות אובייקטיבית בלתי תלויה במתבונן עליה משקיף המודיעין ואותה עליו לתאר. תאור מודיעיני הוא כזה הקולע לאותה מציאות (ועושה שימוש במושגים ברורים מאליהם ונתונים מראש). אמירתו של ראש אמ"ן לשעבר, יהושפט הרכבי, כי המודיעין הוא "המוסד לברור המציאות" מהדהדת הבנה זו.
השאיפה לאובייקטיביות
בין אם השואף לתאר את המציאות ולחזות את העתיד בוחר באפשרות הראשונה שתיארנו ובין אם בוחר הוא באפשרות השניה, הגיון המשותף לשתיהן הוא השאיפה לאובייקטיביות. המודיעין נדרש לספק נקודת מבט אובייקטיבית ונטולת פניות. האובייקטיביות הזו מושגת, לכאורה, על ידי נסיונם של אנשי המודיעין לגשת אל הדיון ביריב כ"לוח חלק", נקיים מהמושגים של מקבלי ההחלטות. הרצון שלא "להזדהם" במושגים של מקבלי ההחלטות (אשר משקפים מטבע הדברים תפישות ישראליות) חזק מאוד. כדי להבין באמת את היריב, נאמר לנו, יש צורך להתנער מדעות קדומות ומתפישות המושרשות בהוויתנו כישראלים. המושג "הטיה" הפך למושג משמעותי מאוד בעשיית מודיעין - עלינו להימנע מהטיות בהבנתנו את היריב שהן תולדה של הרקע התרבותי שלנו, השונה כל כך משלו. סביב עיקרון השאיפה לאובייקטיביות נרקמה הבנה כי על מנת להבין את היריב אין צורך בהבנת המושגים הישראלים (ואף מוטב שלא להבינם על מנת לא להזדהם).