בגישושיהם אחר מפלט מכשלונות ההתרעה פיתחו גופי מחקר מודיעיני שונים, במסגרת תפישת המודיעין המסורתית, תפישות שונות ביחס להתרעה. אולם, במבחן התוצאה, לא הצליחו גם תפישות אלה למנוע את הישנותם של כשלונות מודיעיניים. איננו טוענים לאפשרות הצלחה תמידית במילוי המשימות, המודיעיניות או בכלל. אולם עצם העובדה שתפישות אלו לא הצליחו למנוע כשלונות מודיעיניים מחייבת בחינה מחודשת וביקורתית של תפישות אלו. נסקור את התפישות העיקריות אשר קיימות היום וננסה לבחון את הבעיות המרכזיות שבהן.
סימנים מעידים
המפורסמת בהן, היא זו המכונה שיטת הסימנים המעידים. הגדרתה של שיטת הסימנים המעידים הינה זו: "סימנים מעידים הינם מודל להתרעה על פי הגדרתה הכוללת. לעניין ההתרעה למלחמה פירושם פעילות ותנועות הנעשות בידי האוייב, או ידיעות והתבטאויות על פעולותיו או התנהגותו בעתיד, ושיש בהם כדי להצביע על מלחמה אפשרית מצידו" (עמוס גלבוע, ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר). כלומר, אנו תרים אחר מידע המצביע על איום מתהווה מצד האויב. ספרים עבי כרס של סימנים מעידים, שהופיעו ברובם במלחמות העבר, מונחים על מדפיהם של חדרי מלחמה צבאיים והמאיישים אותם נדרשים לנהל רשימות של הסימנים המעידים שהתממשו בפועל. תפישת הסימנים המעידים מלאה חורים ככברה: שיטת הסימנים המעידים מניחה כי ברור מה האיום מפניו יש להתריע וכי יש מסכת צעדים שהכרחי שתינקט על מנת שיתרחש. כפי שהרופא מזהה מחלה עפ"י סימפטומים, כך ניתן לזהות איום עפ"י סימנים מעידים. בעוד שמודל מיכאניסטי זה נראה הולם לתנועה של טנק לחזית, חבירת מחבל מתאבד לחגורת נפץ, או גלגול פיגוע להנחת מטען על גדר המערכת, הוא נדמה מגוחך כשמדובר בקריסת הגוש הקומוניסטי. הניסיון להציג את התהוותם של איומים כפס יצור הנדסי, בו ברור התוצר (מתקפה סורית / קריסת גוש...) וברור מה הצעדים הנדרשים לשם השגתו (טנקי גישור בחזית / מהומות פנימיות...) התנפץ שוב ושוב על קרקע המציאות, עת הופתענו כאשר היריב לא בחר לממש את האיום אותו צפינו ולא בחר לנקוט את הצעדים המתבקשים בראייתנו... שנים רבות לאחר מלחמת יום כיפור המשיך צה"ל, והמודיעין בפרט, להתכונן אל המלחמה ההיא. משאבים ומאמצים כבירים הושקעו בהבטחת בטחונה של ישראל מפני מלחמת יום כיפור נוספת. לימוד מהלכי מלחמת יום כיפור סיפק לנו איום מוגדר (המלחמה ההיא) וצעדים הננקטים לטובת מימושו (מהלכיה הצבאיים של המלחמה). את ההבנה כי איומי העתיד לעולם אינם איומי האתמול לא הצלחנו ליישב עם העובדה שאנו מכירים, כמובן, רק את איומי האתמול. אם לימוד פעולותיו של היריב בעבר אינו משליך על שיעשה בעתיד (אינדוקציה), מה נותר למודיעין לחיזוי פעולותיו לבד מצפייה מרוכזת בכדור בדולח? מקסם השווא של הסימנים המעידים הוליך להפיכת דיוני התרעה מודיעיניים למפגשים עקרים בהם נפרטים צעדים שננקטו וצעדים שלא ננקטו (או לא אותרו), ומסתכמים לרוב באמירות נבובות כגון "יש להמשיך לפקוח עין על...", "חשוב להמשיך לעקוב אחר..." ועוד מיני משפטים שמטרתם לגשר על העובדה שלמרות שהתממשו סימנים מעידים הרי שברור לכל כי אין צורך להתריע... גם הניסיונות לחלק את הסימנים המעידים לסימנים הכרחיים (טרם התרחשות הארוע ובעצם טרם הוצאת התרעה) וסימנים בלעדיים (אשר יתרחשו אך ורק לפני התרחשות ספציפית) לא פרצו את המגבלות המהותיות שבגישה זו, שהרי גם חלוקה זו הינה אך ורק ביחס לאיומים מוגדרים מראש שחיפוש הסימנים המעידים הינו ביחס אליהם. הדבר המשותף לרובם המוחלט של הכשלונות המודיעיניים הוא היכולת להרכיב את הפאזל בדיעבד. לאחר כל כשלון, אנשי המודיעין הסבירו שהאירוע למעשה היה צפוי, והרכיבו (כמובן בדיעבד) את הפאזל, כדי להראות את יעילותה. לשיטתם, אילו הרכבת הפאזל הייתה נעשית "נכון", אפשר היה להתריע מפני ההתרחשות והכשלון היה נמנע.
כניסה לראשו של היריב
גישה מחקרית נוספת היא זו הקוראת "להיכנס לראשו של הצד השני". גישה זו גורסת כי יש לנסות "להתבונן בעולם דרך עיניו" של המנהיג הניצב מולנו. לדוגמה, לקראת המלחמה בעראק (2003) ניטח עלינו מטר פרשנויות של מומחים למיניהם, בהם פרשנים ופסיכולוגים, מהמודיעין ומחוצה לו, שהסבירו ברהיטות כיצד פרטים ביוגרפיים על ילדותו העשוקה של צדאם חסין ותנועות גופו בראיונות שונים מקנים להם את היכולת לחזות את פעולותיו. אנשים אלה הציבו עצמם במקומו של צדאם חסין מתוך אמונה כנה כי על אף שהוריהם חיו בישראל, אירופה, או ארה"ב, שפת אימם עברית או אנגלית, ומכלול החוויות התרבותיות שלהם שונה באורח קיצוני מזה של צדאם חסין, ביכולתם לשבור את המחיצות התרבותיות המפרידות ביניהם ולבצע מעין סימולציה של אופן מחשבתו של הרודן העראקי. אנשים שספק אם חוזים תמיד משברים משפחתיים עם בני זוגם לא היססו להסתמך על שבבי מידע על חייו של אדם המצוי מרחק אלפי מילין מהם על מנת להמליץ לנבא את פעולותיו. גישה זו משתקפת בהתבטאויות רבות של אנשי מודיעין: "לא מתאים להגיונו של אבו מאזן...", "נצראללה לעולם לא..." ועוד. גישה זו אומצה גם על ידי הקברניטים/המפקדים, אשר פונים לאנשי המודיעין בשאלות כגון "מה חושבים הסורים?" או "האם דבריו של ערפאת משקפים את אמונתו האמיתית?". הבעיות בגישה זו רבות מאוד; כאמור, החוויה המיסטית המאפשרת לאדם לחדור לראשו של אחר נותרה לא מוסברת. בנוסף, המודיעין נדרש לחזות ואף להתריע על תגובות היריב לפעילויות כוחותינו. אף אם נניח כי אותו קסם המאפשר לנו להיכנס אל ראשם של אנשים אכן יכול להתרחש, כיצד זה נוכל לצפות כיצד יגיבו למצבים שלא התרחשו עדיין ושיתכן שאף לא העלו על דעתם? כמו כן, לראשו של מי עלינו להיכנס? האם התנהלותה של סוריה (או כל מדינה או ארגון אחרים) תלויה באופן בלעדי באדם אחד או שמא מדובר בניסיון נואל לרדוקציה של התנהלותה של מדינה למחשבותיו הכמוסות של מנהיגה?
סיעור מוחות
מצוקת המודיעין הולידה גישה נוספת, לה קיימים תקדימים במחקר מדעי ובתורת הניהול, לפיה הדרך למנוע "הפתעה" היא להציף את השיח ההתרעתי בתרחישים מומצאים רבים ככל הניתן. בדרך כלל מדובר בגישה זו על עריכת "סיעור מוחות" שבו ננסה להעלות על דעתנו כל תרחיש אפשרי להתנהגותו של היריב. תקוותם של המצדדים בגישה זו, שהתחזקה לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, היתה שכך יגבר הסיכוי שיעלו בחכתם את "התרחיש האמיתי" וכך לא יופתעו לכשיתממש. אולם, אין סוף למספר התרחישים שניתן להעלות על הדעת - האם עלינו להתכונן לכולם? איך ניתן לבחור את התרחיש ה"אמיתי" מתוך המגוון שהוצע, ואיך ניתן להערך אליו? שוב אנו נדרשים בדיוק לאותן סוגיות שהכשילו את השיטות הקודמות. לעתים אף נדמה כי בגישה זו ישנה תחרות סמויה שבה נדרשים המתמודדים להעלות תרחישים, והזוכה הוא המעלה את התרחיש הכי פחות צפוי, היצירתי ביותר - אולם כיצד נקבע הגבול (מבעוד מועד) בין חשיבה יצירתית לבין תרחיש מופרך בעליל? אין פלא שגם שיטה זו הובילה למבוי סתום; דיונים שהתנהלו במסגרתה, שלעתים קרובות לא התבססו על חומר מודיעיני ונשאו אופי ספקולטיבי, הדרדרו במהרה ל"שיחות סלון" אינטליגנטיות (בחלקן). בכל אופן, גישה זו לא הולידה ולו הצלחה מודיעינית התרעתית אחת.
כוונות - יכולות
כריאקציה לגישות קודמות קמה הגישה הקוראת לצמצם את ההתרעה הנדרשת מהמודיעין להתרעה על יכולות האויב גרידא. אם נידרש להצביע על יכולות האויב למימוש איום ולא על כוונותיו לעשות כן, אומרים המצדדים בגישה זו, הרי שמפעל ההתרעה יוכל סוף סוף להתממש. במקום לומר שהיריב מתכנן לתקוף אותנו (דבר המצריך להפוך ליריב באיזשהו אורח מיסטי) נסתפק בהתרעה על כך שביכולתו לעשות כן תוך 24 שעות. "גישת היכולות",כפי שנכנה אותה מעתה, מעוניינת לספק מרחב התרעה המגדיר את סף המינימום הנדרש ליריב על מנת לממש בפועל איום כלשהו. אולם, אף היא אינה חומקת מהפחים אליהן נפלו קודמותיה. אל מול אילו איומים עלינו להתוות את מרחב ההתרעה? מטבע הדברים, גם המצדדים בגישה אינם יכולים לספק מרחבי התרעה לכל קשת האיומים. הם מוצאים עצמם מגדירים מרחבי התרעה לאיומים הנתפשים בעיניהם כסבירים וכך בעצם גם בגישת היכולות ממשיכים להסתמך על כוונות. ושוב אנו מוצאים עצמנו נדרשים לסוגיה: איך נחזה מה סביר שהיריב יעשה? לכך, יש להוסיף בעיה קשה נוספת: מדינת ישראל מתמודדת עם צבאות סדירים גדולים השוכנים בקרבת גבולותיה. למדינת ישראל אין "רצועות ביטחון" אדירות מימדים הנפרשות בין אזרחיה לכוחות צבא זרים. מכאן, שבהיבט של יכולות הרי שבכל רגע נתון נשקפים לישראל איומים משמעותיים מאוד. האם עלינו להסכין, אם כן, למצב של גיוס מילואים מתמיד? האם עלינו ליזום פעולות מנע שיבטיחו את בטחוננו גם ללא כל רמז לתוקפנות מצד אויבינו וללא לגיטימציה פנים-ישראלית ובינלאומית? אין לגישה זו פתרונות מספקים לשאלות אלה.
האיפכא מסתברא
האיפכא מסתברא, המושרשת היטב במחוזותינו, הינה גישה להתרעה על פיה יש להניח הנחת יסוד מחמירה ומסוכנת לגבי הצפוי להתרחש בעתיד, ולבחון את המידע המודיעיני בראי אותה הנחה. כלומר, יש להתבונן שוב בכלל המידע שהצטבר מתוך ניסיון להפריך שהאיום שאנו מניחים כי עתיד להתממש אכן ימומש. אם לא הצלחנו לעשות כן, הרי שעלינו להסיק כי אין ביכולתנו לשלול כי האיום אכן יצא אל הפועל. אולם, שוב, למעט התרגיל המחשבתי הנחמד המגולם בשיטה זו איזה ערך מוסף יש בה? כיצד עלינו לבחור את סוג האיום החמור שאת התממשותו אנו שואפים להפריך? הלא לעתים קרובות הכושל בהתרעה מגלה, לצערו בדיעבד, כי אף לא ידע לנסח לעצמו נכונה בפני מה עליו להתריע. האם יש לנסות להפריך את התממשותם של כלל האיומים? כיצד ניתן הדבר?
ההפרכה
גישה מודיעינית שונה מכל אלה היא גישת ההפרכה מבית מדרשו של יצחק בן ישראל. גם גישה זו לא הצליחה להחלץ מהפחים התפישתיים בהם נלכדו קודמותיה, וניתן אף לומר עליה שהיא חולקת עם גישת "הסימנים המעידים" כשלים רעיוניים בלתי מבוטלים. על הבעייתיות הרבה המגולמת בשיטה זו נעסוק בהרחבה בתת הפרק שיוקדש לנושא.
המשך להאם צריך פלורליזם מחקרי
בחזרה לדף האם די בהחלפת אנשי המודיעין
בחזרה לדף כשלונה של ההתרעה