"War is nothing but a duel on a larger scale.” פון קלאוזוביץ
קארל פון קלאוזוביץ, הוגה הדעות הצבאי הפרוסי עתיר ההשפעה ומאבות הגות המלחמה המודרנית, קבע כי "המלחמה היא המשך המדיניות בצורות אחרות". קלאוזוביץ, שחי בשלהי המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19,
בתפישה הצבאית המסורתית אין הבחנה בין סביבות הפעולה השונות. שהינו אחד מהוגי הדעות המרכזיים של תפישת הלחימה המודרנית טען שהמלחמה אינה אלא דו קרב בקנה מידה גדול -
בסביבה הטקטית המסורתית הדבר המרכזי הינו ההתקלות, המפגש – פזצט"א לומדים כדבר ראשון בטירונות. כל התפקוד קשור לנוכחות המשותפת שלנו באותו שטח, באותו מרחב (עם מזל"טים, מסק"רים וטילים וכד' אתה נלחם באופן מתווך, אל באופן ישיר, ואז לא רואים דברים מאותן זוויות מבט וכד').
המודיעין ידוע בהגדרתו כ"המקצוע השני בעתיקותו בעולם". דוגמא קדומה במקורותנו לשימוש באנשי מודיעין היא ציוויו של האל למשה רבנו לשלוח אנשי מודיעין (מרגלים) לבדוק את ארץ ישראל: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל" (ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק ב'). במושגים הנהוגים בימינו, אנשי המודיעין שבסיפור נדרשו אך ורק לאסוף מידע ולהביאו לעם ולמשה (לפירוט 'הצי"ח' שניתן להם ע"י משה ראו שם פסוקים י"ז - כ'). כאשר המרגלים מילאו את הנדרש מהם וסיפקו מידע מדוייק, אך הוסיפו את הערכתם על היריב "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (שם פסוק ל"א), החליט האל להכחיד את העם היוצא ממצרים. את פעולתו זו של האל ניתן לפרש כהתרעמות על כך שהמרגלים לא הסתפקו בדיווח הנתונים האיסופיים, אלא סיפקו הערכה שאינה תואמת את רצונו. לבסוף, התרצה האל והעניש את העם "רק" בנדודים של ארבעים שנה במדבר סיני. סיפור מקראי נוסף, לדוגמא, הינו אודות המרגלים אשר שלח יהושע ליריחו (ספר יהושע, פרק ב'). גם שם, מדובר בגורמי מודיעין אשר נשלחו לאסוף מידע. כלומר, בלשון חופשית ניתן לומר כי הפונקציה המודיעינית המוכרת לנו מקדמת דנא היא ריגול/סיור. אם לנסות לדון על כך במונחים של היום - "איסוף" ו"מחקר" (אף על פי שיש לזכור שזו חלוקה חדשה במהותה ולכן הדיון לוקה באנאכרוניזם) - הרי שאיש המודיעין הקדום אוסף את המידע, לעיתים מעבדו או מעריכו באורח מסויים, ודן עליו במישרין עם מפקדו.
שתי הדוגמאות שהובאו משקפות את דמות המודיעין הצבאי (כפי שהיינו מכנים אותו היום) בתקופה המשתרעת מימי קדם (ימיהם של משה ויהושע ואף קודם לכן) ועד מאות השנים האחרונות ממש (תחילת המאה ה-19 לערך). בתקופה ממושכת זו, המצביא המנהיג את כוחותיו בשדה הקרב הוא גם מנהיג העם/הישות המדינית אשר במושגינו דהיום מכתיב את המדיניות (האסטרטג), והמלחמה היא כלי לישוב סכסוכים בין ישויות מדינתיות (גם אם לא מודרניות). הניצחון במלחמה מושג באמצעות קרב מכריע הנערך בין כוחות צבא קטנים (עשרות אלפים לכל היותר) במקום ובזמן מוגדרים מראש. במציאות זו, המנהיג מצוי בשדה הקרב בחזית הלחימה וחווה את חווית המלחמה באופן בלתי אמצעי; הוא משקיף על הכוחות במו עיניו, ובעיתות רצון אף מפליא באויבים את נחת זרועו וחרבו. המודיעין, בעולם זה, אינו פונקציה צבאית נבדלת, אלא גורם המהווה חלק בלתי נפרד מהכוחות הלוחמים. אין גורם המכונה "מודיעין" אשר משימותיו מוגדרות מלכתחילה כמשימות מודיעין, אלא בהתאם לרצון המצביא מופנים כוחות מסויימים למשימות של איסוף מידע, במהלך הקרב הגורלי או קודם לו.
את המודיעין כפי שאנו מכירים אותו היום יש להבין בהקשרו התרבותי ההיסטורי – הוא צמח מתוך הופעתן של תופעות כמו המדינה המודרנית, המלחמה המודרנית והצבא המודרני, עם הולדתו של העידן המודרני באירופה, וכתוצאה מהמהפכות הגדולות של סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 (המהפכה התעשייתית, המהפכות הלאומיות - הצרפתית והאמריקנית ובמידה מסויימת אף המהפכה התרבותית-המדעית שקדמה להן וליוותה אותן). יש לקשור את המודיעין המודרני והמחקר בפרט לתופעות התרבותיות המודרניות המשולבות בו ושעליהן הוא נסמך, כגון התהוותה של מדינת הלאום, הופעת הביורוקרטיה, התפתחות המדע וכיו"ב.
המלחמות המודרניות הראשונות, הלא הן מלחמות נפוליאון, התאפיינו עדיין במודיעין "קרבי" בעיקרו, היינו מודיעין שבמהותו צמוד לכוחות הלוחמים (אך גם למצביאים, שכן במלחמות אלו היו המצביאים שוהים בקרב הכוחות הלוחמים, בחזית, ומתרשמים ממהלכי הקרב באופן בלתי-אמצעי) – מודיעין "סיירי", שייתכן שהיינו מגדירים אותו היום כ"איסופי" בעיקרו (אם כי עסק גם ב"עיבוד" מסויים של המידע שאסף). המודיעין היווה חלק אינטגרלי מהמערך הלוחם. במקביל, נמשך השימוש המסורתי במרגלים אשר פעלו בקרב האויב, תחת מסווה, והיתה נהוגה חקירת שבויים ופליטים ממחנות הצד שכנגד על מנת ללמוד ככל הניתן על צבאות היריב.
במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, על מלחמותיה ומתיחויותיה הצבאיות של זו האחרונה, גדלו הצבאות המודרניים והתמסדו, והפכו לארגונים ביורוקרטיים אדירי מימדים, הכוללים "מטה"/הנהלה, משרדים, לשכות, מדורים וענפים. המלחמה הפכה להתנגשות ממושכת בין מערכי כוחות צבאיים עצומים. במציאות זו, אין ניתן עוד למצביא לחוות את חווית הלחימה באורח בלתי-אמצעי כשהוא דוהר על סוסו בקרב הכוחות, אלא הוא ממוקם בעמדת פיקוד, מתווה מהלכי קרב על מפות, ומקבל דיווחים על הלחימה המתווכים ע"י אמצעי התקשורת המתפתחים. על רקע זה התארגן גם המודיעין בצבאות השונים בצורה של יחידות-מטה עצמאיות, על פי רוב בהתאם לסוגי המומחיות המודיעינית השונים, בהם תחומי האיסוף המודיעיני השונים כן פענוח קודים וצפנים. עד לתקופה זו לא אוגד המודיעין האיסופי כגוף עצמאי, אלא כל מפקד הפעיל אנשי איסוף משלו לטובת המשימה עליה פיקד. בריטניה היתה הראשונה שהקימה ב-1855 את "המחלקה לטופוגרפיה וסטטיסטיקה" שנועדה לספק מודיעין על מדינות אוייב. גם גוף זה, אשר היה הראשון שהוגדר כגוף מודיעיני עצמאי, עסק במשימות איסוף בלבד. בשנות ה-70 של המאה ה-19 הוקמה מחלקה דומה בצי הבריטי ורק ב-1909 הוקם השירות החשאי הבריטי על בסיס איחוד הגופים הללו. רעיון קהיליית המודיעין המערבית כאחראית על איסוף מידע ועל מחקר מודיעיני התגבש רק בין שתי מלחמות העולם ויושם בעיקר סביב מלחמת העולם השניה. (להרחבה ראו 'הפילוסופיה של המודיעין', יצחק בן ישראל, משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 1999 עמ' 20 - 21). מודיעין בצורה המוכרת לנו היום בקהיליית המודיעין בישראל, וכך גם בשאר העולם, קיים רק מאז מלחמת העולם השניה.
על אף ההתאגדויות העצמאיות של יחידות המודיעין והפיכתן ל"ענפי מטה" לכל דבר ועניין, הגדרת תפקידיו של המודיעין, ובעיקר ההגיונות המנחים את העשייה המודיעינית נותרו להיות אותם אלו אשר שימשו גם את קצין המודיעין הרוכב על סוסו לאורך שורת הלוחמים, מלקט ומרכז את הידיעות מן התצפיתנים ומהסיורים החודרים ששלח, ומשרטטן על מפת התכנונים באוהלו של האסטרטג. עם השנים, משימות המודיעין הלכו והפכו מורכבות יותר, מקיפות יותר, מסובכות יותר. ברקע לכך עמדו גורמים שונים ומגוונים. בין היתר, היו אלו הפיתוחים הטכנולוגיים, החידושים הלוגיסטיים והחימושיים והמהפכות בתחומי התקשורת והמידע החל מסוף המאה ה-19; אולם לא פחות מכך – העדכון וההעמקה באופני הלחימה ובתורות הצבאיות אשר, בחלקים רבים בעולם ובזמנים שונים, ובעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה והטראומה של לחימת החפירות הסטטית, התנתקו מן החשיבה המסורתית ה"קלאוזוביצית" של הכרעה באמצעות קרבות השמדה.
זאת ועוד, המהפכות הלאומיות הרבות החל מאמצע המאה ה-19 ועד לאחר מלחמת העולם השנייה, וכן תהליכי הדמוקרטיזציה שחלו במקביל – שפירושם היה כניסתם לזירה הפוליטית של קהלים וציבורים רבים ושונים – הביאו לשינוי דמותו של "היריב" המסורתי מתחילת תקופת המלחמה המודרנית, ולהפיכת "הצד שכנגד" לישות מרובדת, מרובת-פנים ואמורפית; בד בבד, היו שינויים משמעותיים גם בחלקם של הארגונים הצבאיים ובתפקיד שהם נוטלים במסגרת עיצוב המדיניות והחשיבה האסטרטגית במבנים המדינתיים, כאשר לעתים הצבאות "מנושלים" ממקומותיהם המרכזיים, אולם לעתים לא מועטות, ובמקרים רבים במקביל, הם מרחיבים סמכויות ותופסים תחומי מומחיות חדשים – ובתוך כך גם גופי המודיעין של הצבאות. לא אחת היה הדבר תולדה של מאבקי-כוח ויוקרה פוליטיים של הארגונים הצבאיים עם מוסדות מדינתיים אחרים או של שחקנים שונים בזירה הפוליטית זה עם זה תוך כריתת בריתות עם מוסדות ומנגנונים שונים של המדינה (דוגמה לכך הוא תפקידו השולי יחסית של משרד החוץ הישראלי, לעומת תפקידו המרכזי של אמ"ן, בעיצוב מדיניות הביטחון ומדיניות החוץ ביחס למדינות האוייב – והשוו למשל, לתפקידו של משרד החוץ האמריקאי בתחומים אלו).
כך אירע, שהגוף האחראי למחקר של תהליכים מדיניים וחברתיים מורכבים, לעמידה על טיבן ועל "כוונותיהן" של ישויות מופשטות ואמורפיות ולהבנת מהלכים מערכתיים ואסטרטגיים המתווכים במערכות טכנולוגיות מתוחכמות – נשען, לפחות בחלקו, על הגיון הלקוח הישר משדה הקרב, ומתאפיין בתפישת מציאות מוחשית, פיזיקלית ומכניסטית ובהקשרים של לחימה המכוונת להשמדה בהתאם לתפישות קלאוזוביציות.
אולם תהיה זו הצגה פשטנית מדי של הדברים אם נתאר רק את ההגיון הקרבי-סיורי הזה. המחקר המודיעיני מונחה ע"י הגיון נוסף, אחר מן ההגיון הצבאי שתואר לעיל, אף אם אינו שונה לחלוטין במהותו – הוא האתוס המדעי. כפי שתואר לעיל, צמיחתו של המחקר הממוסד והמאורגן התרחשה בעיקר מאז אמצע המאה ה-20. במרבית המקרים, היו אלו אנשי אקדמיה אשר הובילו ו"נתנו את הטון" על האופן בו עוצב המחקר המודיעיני על שיטותיו. בין אם הם הגיעו מתחומי הסטטיסטיקה והמתמטיקה או מתחומי מדעי הרוח/ההיסטוריה, כמו המזרחנים (הפילולוגים) הישראלים והסובייטולוגים האמריקניים. הנראטיב המדעי מבוסס על הרעיון כי המדע הוא "מוסד לבירור המציאות", וכי איש המדע, שהינו חוקר אובייקטיבי נטול פניות, יכול, באמצעות שימוש בכלים המחקריים המתאימים, ותוך שמירה על ריחוק נאות וחוסר מעורבות באובייקטים הנחקרים, לדעת את "האמת" (להרחבה ראו להלן הפרק אודות #על אבותינו המזרחנים ושורשיהם הפילולוגיים וכן בפרק אודות תיאוריית ההפרכה של איציק בן ישראל).
אם כן, הבניין המודיעיני המוכר לנו היטב, שבשעריו באנו ובחדריו למדנו להתגורר, נטוע בהקשר ספציפי היסטורי ואיננו מבנה "טבעי" שנוצר מעצמו. קיומה של המתכונת המודיעינית הקיימת היום הינו בן עשרות שנים בלבד. דברים אלו מדגישים שאין מדובר בתחום הקיים מאז ומעולם ובהגיונות שאינם ניתנים לערעור או להסתכלות מזוויות אחרות, ולפיכך בחינת שינויים בגישה זו הינה אך טבעית.
חזור לדף מערכת מושגית חדשה לדיון במודיעין