משימת העל של קהיליית המודיעין הוגדרה מייד עם הקמתה של המדינה - מתן התרעה. ההתרעה, ההרתעה וההכרעה הינן עקרונות היסוד של תפישת הביטחון הישראלית כפי שגובשה עם הקמת המדינה ע"י בן גוריון. ביסוד תפישת הביטחון (שחלקים ניכרים ממנה מתקיימים גם היום) מצויה ההבנה כי ישראל היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים הרוצים לכלותה ועל כן נמצאת בסכנה קיומית מתמדת. צה"ל, כצבא סדיר קטן, נזקק לגייס כוחות מילואים על מנת להתמודד עם מתקפה גדולה של כוחות ערב (דוגמת זו שבמלחמת השחרור). על כן, קיים צורך בהתרעה שתאפשר את גיוס כוחות המילואים ומכאן שההתרעה היא בעצם תנאי בסיסי להכרעת אויבינו. בשל כך, הפכה ההתרעה למשימת העל של קהיליית המודיעין הישראלית. אין תימה לכן שמושג ההתרעה הינו המושג המרכזי בתורת המודיעין המסורתית.
להלן ההגדרה המקובלת להתרעה:
"ההתרעה הינה הסבת תשומת הלב של מקבלי ההחלטות, בזמן אפקטיבי, על מגמות, תהליכים קונקרטיים, שינויים ותפניות אצל היריב המחייבים אותם לפעולה, לתגובה או להתארגנות מיוחדת" עמוס גלבוע, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן
על מה יש לתת התרעה?
"ומכאן ביתר פירוט: לתת בזמן אפקטיבי התרעה בתחומים עליהם מופקד אמ"ן, מודיעין הזרועות והפיקודים המרחביים: מלחמה (כוללת או מוגבלת) זה התחום בעל העדיפות הגבוהה ביותר, פעילויות צבאיות שונות (שאינן בחזקת מלחמה) בזמן רגיעה (פשיטות, מארבים, חדירות אויריות וכו') או תוך כדי המלחמה (הופעת כוחות צבא חדשים וכו') וכן היווצרות סיכונים צבאיים בטחוניים (הופעת נשק גרעיני, אמל"ח חדיש וכו'), פח"ע, תפניות מדיניות אסטרטגיות (חיוביות ושליליות) במדינות המזרח התיכון, פעולות צבאיות שאינן מכוונות ישירות נגד ישראל אך משפיעות עליה (כמו פלישה סורית ללבנון וכו')" גלבוע, שם
שורש המילה התרעה, מלשון תרועה, טומן בחובו את עיקרה של ההתרעה: הקמת קול זעקה רמה על מנת להפנות את תשומת הלב לאיום מתהווה.
מלחמת יום הכיפורים נחרתה בתודעה הישראלית כחוויה קשה וטראומטית, שמקורה בכשלון מודיעיני - אי מתן התרעה על המתקפה של מצרים וסוריה. הכשלון של המודיעין לעמוד במשימת העל שלו, ההתרעה, הביא לקריסתו של צה"ל בכל החזיתות, לסכנה קיומית על המדינה ולמותם של למעלה מ-2,000 חיילים. מאז כשלונו הצורב של המודיעין ערב פתיחת מלחמה זו, התחנכו כל דורות המודיעין על ברכי התפישה כי לעולם לא עוד וכי המודיעין לא יפול שנית.
ההתרעה כמשימת העל של המודיעין וה"שיח ההתרעתי" השולט בקהילייה משליכים על כלל רובדי העשייה המודיעיניים: אנו נדרשים להתריע על התהוויות מדיניות משמעותיות (תפניות מדיניות...), על מלחמות, על פיגועים, על "קפיצות מדרגה" טכנולוגיות של האויב, על חדירות ימיות ואויריות, על מהפכים שלטוניים, על ירי טילי קרקע-קרקע ועוד כהנה וכהנה. תפקידם של אנשי המחקר המודיעיני הוא להתריע ואילו של אנשי האיסוף המודיעיני לספק מידע המאפשר התרעה ולשם כך לייצר "מקורות התרעתיים" (מקורות המספקים מידע המאפשר התרעה). ההתרעה היא במובנים רבים חזות הכל - היא מכתיבה את הדרישות של מנהיגים ומפקדים מקציני המודיעין שלהם, את האופן בו מתנהל הקשר בין מקבלי ההחלטות למודיעין, את יחסי הכוחות בין ארגוני המודיעין השונים ובין הגופים השונים בתוך כל ארגון מודיעיני, ולבסוף, באמצעותה מסבירים לעצמם (ולכל השומע) אנשי המודיעין את עשייתם הם.
ההתרעה היא המושג המרכזי בעשייה המודיעינית למן התצפיתן בעמדת התצפית ועד ראש אמ"ן האמון על גיבוש ההערכה הלאומית על המדינות היריבות. באמצעות מושג ההתרעה אנו ניגשים גם לניתוחם של כשלונות מודיעיניים. "סל הכלים התפישתיים" עימו ניגש איש המודיעין לסוגיית ההתרעה אינו שונה מהותית כאשר מדובר בפיגוע של חזבאללה בהר דב ובניסיון לחזות תפנית מדינית של מדינה ערבית. על אף השוני הברור בין פיגוע ירי ביהודה ושומרון לבין החלטה של מדינה לנקוט בצעדים מדיניים כאלו או אחרים, עולם המושגים המודיעיני המתייחס אל שניהם דומה להפליא. ההבדל בין קמ"ני גדודי החי"ר ביהודה ושומרון לדרגים המודיעיניים הבכירים ביותר במערכת המודיעינית נמדד בעיקר בשנות נסיון ובתכנים בהם הם מתעסקים, בהשלכות של אמירותיהם המודיעיניות ובהיקפי הזירה אל מולה ובתוכה הם פועלים - אולם לא בעולמותיהם המושגיים. אלו גם אלו שואפים להתריע על איום ורותמים את התבניות הרעיוניות הבסיסיות הנלמדות בקורסי הקמ"נים הבסיסיים על מנת לעשות כן.
רשימה חלקית של כשלונות מודיעיניים בהתרעה
הכישלון המפורסם של המודיעין ערב יום הכיפורים אינו מקרה נדיר בהיסטוריה הכללית של המודיעין. המאה האחרונה רצופה בכשלונות מודיעיניים חוזרים ונשנים במתן התרעה על התרחשויות משמעותיות. להלן רשימה חלקית של כשלונות אלו:
- פלישת גרמניה הנאצית לרוסיה (1941)
- תקיפת חיל האוויר היפאני את פרל הרבור (1941)
- תקיפת צפון קוריאה את דרום קוריאה (1950)
- תקיפת ישראל את מצרים במבצע 'קדש' (1956)
- 'ארוע רותם' כניסת דביזיות מצריות לתוך סיני (פברואר 1960)
- משבר הטילים בקובה (1962)
- תקיפת ישראל את מצרים במלחמת 'ששת הימים' (1967)
- הפלישה הסובייטית לצ'כסלובקיה (1968)
- האמברגו הערבי ומשבר האנרגיה העולמי (1973)
- המהפיכה האיסלאמית באיראן (1979)
- ביקור סאדאת בירושלים (1979)
- פלישת עיראק לאיראן (1980)
- כיבוש איי פוקלנד על ידי ארגנטינה (1982)
- התמוטטותה של ברית המועצות (1989)
- נפילת חומת ברלין ואיחוד שתי הגרמניות (1989-1990)
- פלישת עיראק לכווית (1990)
- הערכת חסר משמעותית ביחס למצב הגרעיני בעיראק ערב מלחמת נמפרץ ה-1 (1990)
- פיצוץ שגרירות ישראל בארגנטינה (1994)
- אירועי אוקטובר 2000 בקרב אזרחי ישראל הערבים (2000)
- חטיפת שלושת החיילים בהר דב על ידי חזבאללה (2000)
- הפלת 'מגדלי התאומים' (2001)
- ירי טילי כתף לעבר מטוס ישראלי ובמקביל מחבל מתאבד בלובי של המלון בו שהו ישראלים בבמבוסה (2002)
- (אי) קיום נשק כימי בעיראק (2003)
- המצאותה של לוב על סף יכולת גרעינית (2003)
- הטסת כלי טייס בלתי מאוייש על ידי חזבאללה מעל נהריה (2004)
- עלייתו של הנשיא הקיצוני באיראן (2005)
- יציאת הכוחות הסורים מלבנון (2005)
- נצחון תנועת החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית (ינואר 2006)
- החטיפה שהחלה את מלחמת לבנון ה-2 (2006)
רשימה (חלקית) זו, ממחישה כי גופי המודיעין הטובים בעולם נכשלו במתן התרעה בסוגיות המהותיות ביותר למדינותיהם. לצד הכשלון במתן התרעה לארועים נקודתיים ותחומים בזמן, נכשלו גופי המודיעין, פעם אחר פעם בהבנת תהליכים עמוקים המתרחשים במדינות/גופי היעד. דוגמא מאלפת במיוחד היא כשלונה של מעצמת העל, ארה"ב, לחזות את קריסתה של מעצמת העל השנייה של המחצית השנייה של המאה ה-20, היא ברה"מ. לא מדובר בהעדר משאבים שכן ארה"ב השקיעה תשומות אדירות במאבקה כנגד ברה"מ, ובודאי שלא בהעדר עניין. מדוע, אם כן לא הצליחה ארה"ב לצפות ארוע כה משמעותי עבורה? עובדה נוספת הראוייה לציון היא שלמרות ההתקדמות הטכנולוגית המהירה ששיפרה באופן משמעותי את יכולות האיסוף של גופי המודיעין, לא חל שיפור במתן התרעה - דווקא בשני העשורים האחרונים אנו עדים לכשלונות רבים בהערכה ובמתן התרעה. לאחר כל כשלון כזה הוקמו ועדות שחקרו את הכישלון הרלוונטי, והציעו דרכים להתמודד איתו. אך גם לאחר שהופנמו הלקחים המרכזיים, עלתה כשירותם של המוסדות המודיעיניים להתמודד עם איומים דומים, אך לא עם תופעות חדשות. בהקשר לכך, מעניינת אמירתם של האמריקאים "הקמנו את ה-CIA בגלל פרל הרבור ומאז כל שלוש שנים יש לנו פרל הרבור..." יודגש, כי רשימה זו מציינת רק את הכשלונות בחיזוי תפניות מדיניות, צבאיות וכלכליות אך אינה כוללת התרעות שלא התממשו או הערכות שגויות שהובילו לאי ניצול הזדמנויות (קרי, ארועים שלא גררו זעזוע במערכות המודיעין ו/או לא הובילו לועדות חקירה). משקלם של כשלונות אלו, מהם רבים שלא פורסמו, אינו פחות, ואף הם מצטרפים לשרשרת הכשלונות ההולכת ומתארכת של המודיעין.
ואולי כן הצלחנו?
אולם, יתמה בודאי הקורא, מה באשר להתרעות שצלחו? אכן, התרעות רבות מנעו אסונות כבדים והצילו חיי אדם רבים. ידוע שבממוצע, על כל מחבל מתאבד שהצליח לממש פיגוע, ישנם כעשרה שמזימתם סוכלה בזכות התרעה מודיעינית. לפיגועי ירי רבים באמצעי לחימה תלולי מסלול (הן בגזרת עזה והן בגבול הלבנון) היו התרעות מקדימות. התרעות רבות מנעו נפגעים רבים מירי בנשק קל (בעיקר בתוך גזרת יהודה ושומרון), פיגועי מטען רבים סוכלו בזכות התרעות מודעיניות וכך גם עוד מיני תקיפות ופיגועים אחרים אשר נמנעו וסוכלו בזכות התרעות מודיעיניות. אך, למרות ההצלחות הרבות המצביעות על חשיבותה הגדולה של ההתרעה בהקשרים מסויימים, לא ניתן להתעלם מכך שכאשר האתגר אשר ניצב לפתחו של המודיעין היה זיהוי תפנית משמעותית בהתנהגותו של האויב הוא לעולם כשל. מול מתקפות פתע, חילופי שלטון, פיגועי טרור אסטרטגיים (דוגמת ה-11 בספטמבר 2001) וכיו"ב מצא המודיעין את עצמו שוב ושוב כשהוא אובד עצות ושרוי במצב של חוסר אונים. לא ניתן לומר, איפוא, כי הצלחות המודיעין בהתרעה מכפרות על כשלונותיו שכן התחומים בהם המודיעין מצליח בהתרעה נבדלים מאלו בהם הוא כושל.
בנקודה זו יכול הקורא הספקן להישען על טעון מקובל נוסף, הצץ לעיתים תכופות לנוכח רשימת הכשלונות המתארכת: מה באשר להצלחות המודיעיניות הנותרות סמויות מן העין (והאוזן) בשל חשאיותן הרבה ובשל העובדה שכיוון שלא ארע אסון הרי שלא זכו לפרסום. הלא אם התנהלותו של המודיעין היא ברוח "לך דומיה תהילה", ואם טיבם של כשלונות להתפרסם בעוד ההצלחות נחבאות חרש תחת מעטה העדר העניין של הציבור, הרי שאל מול שרשרת הכשלונות הארוכה ניתן אולי להעמיד שרשרת הצלחות ארוכה אף יותר? אולם, כיצד מוגדרת הצלחה מודיעינית בזיהוי תפניות משמעותיות בהתנהגותו של האויב? כיצד אנו יודעים שאכן הצלחנו? הלא אם שעו להתרעה על תפנית משמעותית שכזו, והאסון עליו התרענו נמנע לכאורה, אין ביכולתנו לדעת אם אכן עתיד היה להתממש, או שמלכתחילה לא היה בהתרעתנו ממש. מנגד, אם התרענו אך הומט עלינו אסון למרות ההתרעה קשה לכנות את התוצאה בשם הצלחה מודיעינית, שהרי המודיעין הוא בראש ובראשונה חלק מהמערכת וקשה לתאר מצב בו ירחץ בנקיון כפיו שעה שכל שאר המערכת אשמה בכישלון. כלומר, המושג הצלחה מודיעינית בתפישת המודיעין הרווחת הוא מושג עמום - האם כאשר לא מתרחש אסון זה בשל "הצלחה מודיעינית" או פשוט כי היריב לא חפץ בכך? האם כל אימת שאין אסון זהו סימן לכך שהמודיעין מצליח? אנו נגררים לכישלון אחר כישלון מול מתקפות פתע, חילופי שלטון, פיגועי טרור אסטרטגיים וכיו"ב, אך איננו מסוגלים להסביר לעצמנו באמת ובתמים מתי אנו מצליחים.
מהו אם כן הפתרון? האם נגזר עלינו להיכשל שוב שוב בהצבעה על תפניות מדיניות משמעותיות? האם לעולם נכשל ביכולת לצפות מתקפת פתע צבאית? האומנם אין ביכולתנו להתריע מפני פיגועי טרור בעלי משמעות אסטרטגית? האם יתכן שאותה התרעה החשובה כל כך ומשמעותית ביכולת למנוע פיגועים מסויימים אינה רלוונטית ואינה אפשרית כאשר האתגר שעומד אל מולנו הינו תפניות מדיניות, מתקפות פתע ופיגועי טרור אסטרטגיים ודומיהם?
לכשלונותיו הרבים של המודיעין היו השלכות חמורות ומרחיקות לכת על מערכת היחסים שבין המודיעין למקבלי ההחלטות, כמו גם על המודיעין עצמו. רבים מראשי הממשלה לא שיתפו את המודיעין בדיונים משמעותיים שמהותם אסטרטגיים למדינת ישראל ונוגעים ליריב מתוך תחושה כי המודיעין פשוט אינו רלוונטי לדיונים כאלה. כך, לא התייעץ ראש הממשלה מנחם בגין עם המודיעין, ערב הגעתו ההיסטורית של אנואר סאדאת לישראל (1979). לקראת יישום 'הסכמי אוסלו' (1993) לא נועץ ראש הממשלה, יצחק רבין, במודיעין. שמעון פרס, לאורך כל תקופת כהונתו, נמנע מלקרוא דו"חות מודיעין מסויימים מתוך טענה שהמודיעין יודע לתאר (אולי) מה קורה בהווה אך אינו רלוונטי לדיון בעתיד. המודיעין נדחק אל מחוץ לנושאים מהותיים באסטרטגיה הישראלית הנוגעים לאוייב. באופן זה, נמנע מהאנשים המקדישים את מירב זמנם ללימוד האוייב להשתתף בדיון אודותיו ומקומם נפקד כליל מסדרה של החלטות גורליות בתולדותיה של מדינת ישראל.
הכשלונות יצרו גם מגוון הלכי רוח בתוך המודיעין פנימה. חלק מאנשי המודיעין נגררו ליאוש ולפקפוק כן ביכולתם למלא את תפקידם. חלקים אחרים, הגדירו מחדש את תפקידיהם (תכופות באורח חד צדדי) על מנת שיחושו בנוח עם יכולתם למלאם (בהמשך נסקור נסיונות מעין אלה). עם זאת, המחיר של הגדרה מחודשת זו היה לרוב החרפה של אובדן הרלוונטיות שלהם, שכן השילו מעצמם משימות שנדרשו מהם ע"י מקבלי ההחלטות. כל היתר המשיכו בעשייה המודיעינית המסורתית ובכך גזרו על עצמם גורל אכזר או הימור מסוכן - להצליח בתפקידם עד ההתרחשות המהותית הבאה עימה תתמודד מדינת ישראל.
המשך להאם די בהחלפת אנשי המודיעין
בחזרה לדף כשלונה של ההתרעה