פריט ידע יום עיון בנושא האתגר הגרעיני במזרח-התיכון

פריט ידע יום עיון בנושא האתגר הגרעיני במזרח-התיכון

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דברי פתיחה

פרופ' צבי גליל, נשיא אוניברסיטת תל-אביב:

כוחה של פצצה גרעינית גדול יותר כששומרים אותה במחסנים מאשר כשמשתמשים בה. רוח המדע של שיתופיות וחופש הביאה לשגשוג עולמי, אך עכשיו מתגלה צידה האפל- שיתוף בטכנולוגיות גרעיניות למטרות התקפיות. הדרכים להתמודד עם כך הם או להפסיק את השיתוף המדעי לגמרי, או להאיץ אותו, תוך התמקדות בפיתוח טכנולוגיות הגנה.

פרופ' יהושע יורטנר:

כח המדע והטכנולוגיה הודגש כמרכזי במדינת ישראל כבר עם הקמתה, עם פיתוח חזונו של בן-גוריון. כח זה מהווה מרכיב מרכזי ביכולת ההרתעה של ישראל. כפי שאמר שמעון פרס ב-1987, יש לשמר עליונות זו "כדי שנהיה עצומים למרות מספרינו, חסונים למרות מצבנו".

שמעון פרס, נשיא המדינה:

הנפט הפך להיות האויב מספר אחת של האנושות, על אף תרומותיו, הוא אחראי להתחממות כדור הארץ, ונותן כוח בידי מספר מדינות, בלי קשר לרמה האינטלקטואלית וההתפתחותית של המדינה. הנפט הפך להיות המממן המרכזי של טרור עולמי. בגלל האופי האינדיבידואלי של הטרור (מספר מצומצם של אנשים יכולים לייצר טרור), העולם לא מאורגן להתמודדות עימו. חיבור בין טרור לגרעין (כפי שנעשה כיום באיראן) יהפוך את העניין לבלתי נשלט. אך גם כאן, קשה להתמודד באופן אפקטיבי- קשה ליצור פיקוח מספק, וקשה לחזות מראש את השימוש המיועד לטכנולוגית הגרעין. מעבר לכך, גם פיתוח לצרכי שלום יכול להתפשט בעולם ולהגיע לידיים לא-נכונות. הסכנה ברורה היום לעולם כולו, ואף לעולם הערבי. זו הפעם הראשונה שהאינטרס הישראלי והערבי-עולמי הוא משותף.

המישור הכלכלי ירפד את הדרך לשלום יותר מהפוליטיקה והצבא, שכן הוא יאפשר יצירת קשרים עולמיים- ואלו החשובים ביותר לשלום.

מושב ראשון- האתגר הגרעיני במערכת הבינלאומית

וולטר סלוקומב, לשעבר סגן שר ההגנה האמריקני:

הגרעין האיראני מהווה סכנה לעולם כולו. ניתן לייצר התרעה בשני אופנים: הרתעה שלילית שמשכנעת את האויב שאם ינסה- יכשל, והתרעת מחיר, שגורמת ליריב להבין כי גם אם יצליח, יהיה לדבר מחיר כבד וגדול מהרווח. בסוגיית הגרעין, ישנה התמקדות בעיקר באופן ההרתעה השני. במרכז ההתרעה הזו נמצאת תפיסת שני הצדדים את המציאות, ולא המציאות עצמה. לכן יש כוח הרתעה רב לאלו הנתפסים כמשוגעים, שכן הם גורמים לעולם לאמין כי יהיו מוכנים לעשות הכל, בכל מחיר.

הפחד הגדול מנשק גרעיני נובע מהפגיעה הבלתי-מבחינה שלו, ומן הסכנה שהמדינה המותקפת לא תזכה למכה שנייה (השבת מהלומה) עם זאת, חשוב לזכור שרתיעה זו מן הגרעין היא הדדית. למשל, יש הטוענים כי טכנולוגית הגרעין היא זו שמנעה את פריצתה של מלחמה ממשית בין ארה"ב לברה"מ, מתוך הבנה של הנהגת שני הצדדים למחיר הכבד שתגבה למלחמה גרעינית. מאזן הרתעה זה (שיהיה גם אישי מול ישראל וגם עולמי), יכול למנוע מאיראן שימוש בטכנולוגית גרעין. עם זאת, חוסר הרציונאליות של איראן מקשה את ניבוי התנהגותה. לאיראן ערכים שונים מן המערב בנושאים כגון חיי אדם, מוסר , חופש ועוד, דבר המקשה על ההתמודדות מולה. עלינו ללמוד את מורכבותה של איראן כדי שנוכן למצוא דרך להתמודד עימה. כמו כן, כדאי לזכור שגם התרבות המערבית שלנו היא מעט חסרת רציונאליות, שכן יש ערכים שבשבילם אנו מוכנים לסכן הרבה. וכאן, אולי, נמצא כוח ההרתעה שלנו.

ד"ר אריאל לויטה:

הסדר הגרעיני של אי-הפצה, שמלווה אותנו משנות ה-60, נמצא כיום בנקודת משבר חסרת תקדים. 'המועדון הגרעיני' שנסגר ב-1967, מכיל 5 מעצמות- ארה"ב, ברה"מ (כיום רוסיה), סין, צרפת ובריטניה. ביניהם נחתמה אמנה לצמצום טכנולוגית הגרעין בעולם (ע"י הפסקת הפצה, פיקוח, והבטחה לפירוק עתידי).

המשבר החל באמצע שנות ה-90, כאשר העולם חשב לנוח על זרי הדפנה לאחר סיום המלחמה הקרה, וקבלת האמנה באופן עולמי. אז התגלה כי מתחת לפני השטח ישנן תכניות גרעין חשאיות ובלתי מבוקרות (עיראק, צפון-קוריאה ואיראן). כך התגלתה נקודת התורפה המרכזית של האמנה- היא אינה אוסרת פיתוח של טכנולוגית גרעין, כל עוד המדינה מצהירה שהדבר נועד למטרות שלום. בעצם, הפיקוח מתבסס על הצהרת המדינה הנחקרת.

כיום ישנם מספר ספקים (מדינתיים ורשתיים) לטכנולוגית גרעין, וניתן להסתיר אותה בקלות רבה יותר. כמו כן, הולכת וגדלה ההתנגדות לפיקוח שקוף. זאת ועוד, מתגלה אט-אט כי יכולת האכיפה של הסוכנות לאנרגיה אטומית נמוכה ביותר, וכי קיימת העלמת עין קולקטיבית בנושא, במידה והמדינה המפתחת היא בעלת אינטרסים משותפים עם המעצמות (נפט, למשל). קושי מרכזי נוסף נובע מירידת ההגמוניה העולמית של ארה"ב.

לב ליבה של הבעיה מתכנס למזרח התיכון. הדבר מחלק את מדינות האזור לשלוש קבוצות- אלו המתקרבות לאיראן במטרה לקבל ממנה הגנה, אלו המבקשות לפתח טכנולוגית גרעין עצמאית, ואלו הפונות למעצמות ומבקשות הגנה מהן.

פרופ' דן זכאי, המחלקה לפסיכולוגיה:

מניעת פעולה כלשהי יכולה להיות ע"י הרתעה (איום בענישה על הפעולה) או על ידי פיתוי (הצעת תגמולים להימנעות מהפעולה). ההרתעה והפיתוי מבוססות על תורת המשחקים, וזו מבוססת על ההנחה ששני הצדדים בעימות חושבים באופן רציונאלי. כמו כן, כדי שההרתעה תהיה אפקטיבית, צריך המרתיע להיתפס כאמין וכבעל-יכולת. עונש הוא כלי הרתעה מקובל מאז ומעולם. אך ידוע כי יש לו מגבלות. הוא משפיע לזמן קצר יחסית, שכן הוא לא משנה את המוטיבציה הפנימית (אלא רק את ההתנהגות הנראית). כמו כן, ישנה סכנה של ענישת ייתר שתדחוף את הצד השני לפעולה בלתי רציונאלית. זאת ועוד, נמצא במחקרים רבים כי הרתעה אינה יכולה לשמש כפתרון מרכזי לבעיית הפשיעה. גם סנקציות כלכליות התגלו כמוגבלות בהרתעה- הן לרוב יוצרות איחוד בצד המורתע, ופיצול אפשרי בצד המרתיע.

איראן היא אינה "מדינה מטורפת", שכן יש בה רציונאליות פנימית וערכים עליונים (כגון שמירת המשטר הנוכחי), אך הפן הרציונאלי לא תמיד ניתן לניתוח רציונאלי-מערבי, שהרי מונחים כגון "תועלת" הם סובייקטיביים ותלויי תרבות. גם מעבר לפן הרציונאלי, יש להרתעה פנים רגשיים (השפלה, נקמה ועוד) אשר משפיעים על החלטותיו של המורתע.

הרתעה באיראן תתאפשר רק אם נבין את דרך החשיבה האיראנית, ואת המחירים שאותם לא יהיו מוכנים האיראנים לשלם תמורת הרווח של החזקת גרעין. כמו כן, יש ללמוד אל מי לכוון את הלחץ ההרתעתי (אל המנהיג, אל ההנהגה הדתית, אל העם וכו'). כמו כן, יש צורך לנסות לייצר הרתעה תוך שמירת הכבוד העצמי של איראן.

עו"ד דניאל רייזנר:

אמנת סן-פטרבורג מ-1869 לאסירת השימוש בקליע מתלקח, הינה האמנה הבינלאומית הראשונה לחוקיות כלי נשק. חוק כלי הנשק כיום (אמנת ג'נבה) מכיל שני כללים: איסור להשתמש בנשק חסר אבחנה (זאת כדי למנוע פגיעה באזרחים), ואיסור להשתמש בנשק שגורם סבל מיותר (כדוגמת כדורי דומדום). המילה 'גרעין' לא מוזכרת בחוק כלל (זאת בניגוד לנשקים כימי וביולוגי, שנאסרים באופן נחרץ).

למרות הסכנה הקיומית שבגרעין, הכוח המשפטי נגדו פגום מאוד, זאת בשל קיומן של מדינות וארגונים בעלי אינטרס להשאיר את המשפט בתחום בלתי אפקטיבי (כאשר האינטרס החזק ביותר הוא כלכלי). כמו כן, הדבר נובע מהאיטיות הרבה של המשפט הבינלאומי (שנובעת מן השונות הפוליטית והאינטרסנטית במדינות העולם). המשפט הבינלאומי מואץ בדרך כלל רק ע"י קטסטרופות. כך, למשל, שינוי החוק לגבי טרור נעשה רק לאחר ה-11 בספטמבר.

מושב שני- השלכות פוליטיות

יוסף (טומי) לפיד:

נראה כי הגרעין האיראני הוא עובדה מוגמרת. סנקציות כלכליות לא יועילו בשל התבססותה של איראן על הכנסות הנפט שהולכות ועולות (ניתן אף לומר שמצבה הכלכלי של איראן רק השתפר מאז הסנקציות, בשל עליית מחיר הנפט). עם זאת, מאזן האימה שייווצר לאחר שתחזיק איראן בגרעין ימנע ממנה את השימוש בו (הרי אפילו היטלר לא השתמש בגז, מתוך חשש לשימוש בגז נגדו). ולמרות זאת, עצם החזקתם בגרעין תשפיע רבות על האזור ועל ישראל.

כוחנו המרכזי כעת הוא בהסברה שתגייס את העולם נגד הגרעין האיראני. אסור להגיד לעולם שצריך לעצור את הגרעין כדי להציל את ישראל, אלא להבהיר שמדובר בבעיה עולמית, שכן הגרעין האיראני יימצא במרכזה של מלחמת הציוויליזציות בין האסלאם למערב היהודי-נוצרי, ומלחמה זו הייתה מתרחשת גם ללא קיומה של ישראל.

ח"כ ד"ר אחמד טיבי:

יש לפרז את האזור כולו מנשק להשמדה המונית, שכן הנזק שיש בו הוא על-לאומי ועל-אתני. הגרעין הישראלי הכניס את האזור כולו למתיחות, ופתח במירות להשגת נשק גרעיני, או נשק השמדה המונית מסוג אחר. פצצה אסלאמית (כפי שהגדיר אותה לפיד) אינה מסוכנת יותר מפצצה יהודית. הסכנה המרכזית בפצצה האיראנית היא במדיניות האנטי-ישראלית של אחמדיניג'ד, ואת זאת יש להוקיע בכל הזדמנות אפשרית.

ח"כ פרופ' אריה אלדד:

לשאלת יו"ר המושב (דן מרגלית) האם עדיף שישראל ואיראן יפרזו את מדינתם מגרעין, מאשר שלשני הצדדים יהיה גרעין, טוען אלדד שישראל לא יכולה עוד להרשות לעצמה להניח את חרבה, אפילו אם כל מדינות העולם יעשו כך, שכן העם היהודי לא יכול עוד לקחת סיכון של השמדה. האם אחמדיניג'ד ישתמש בנשק גרעיני אם יהיה לו כזה? ע"פ רוב הדעות- התשובה לשאלה זו היא שלילית, מתוך הבנה שהדבר יוביל להשמדת איראן. הדעה הזו מתבססת על הרציונאל שלנו הנכפה על איראן. אך אולי על פי הרציונאל שלהם יש מטרות ששווה "להתאבד" בשבילן גם ברמה המדינתית (מטרות כגון מלחמה ב"שטן"). מצב דומה היה בעיראק, בה סדאם העדיף להשמיד את מדינתו מאשר לפתוח את דלתותיו לפיקוח בינלאומי. לכן, אין לסמוך על מאזן האימה העתידי, אלא לקבוע תאריך שישמש קו אדום לתקיפת איראן- אם לא ע"י ארה"ב, ע"י ישראל.

מושב שלישי- אסטרטגיות אפשריות

פרופ' יאיר עברון:

ישנן שלוש גישות לגבי תפקידו של נשק גרעיני בזירה הבינלאומית. אסכולה אחת טוענת שהופעתו של נשק גרעיני מאלץ את הצדדים לפעול באופן רציונאלי ושקול. כך, בעצם, הנשק הגרעיני תורם ליציבות אזורית. אסכולה שנייה טוענת שהנשק הגרעיני מסוכן באופן אינהרנטי, והעובדה של הייתה מלחמה גרעינית עד כה היא מקרית בלבד. אסכולה שלישית (אליה משתייך פרופ' עברון) היא אסכולת ביניים, לפיה הגרעין יכול להביא ליציבות רק בתנאים מסוימים, המאפשרים יצירת מערכת יציבה ושקולה לחלוטין בין מעצמות הגרעין. נדון כעת בתנאים שאפשרו יציבות גרעינית בין ארה"ב לברה"מ, ונבדוק אם ניתן למצוא את אותם תנאים במזרח התיכון.

עם השנים נוצרה במעצמות הגרעין רתיעה גדולה מהשימוש בנשק גרעיני, ומסורת של אי-שימוש והחזקה לצרכי הרתעה בלבד. היציבות נשמרה בשל יכולתם של שני הצדדים לייצר מכה שנייה (שמרתיעה את שני הצדדים משימוש ראשון), בשל יחסים דיפלומטיים וקומוניקציה ברורה בין שני הצדדים, ובשל הנהגה שקולה שמסוגלת לעמוד בלחצים ולשלוט לגמרי ביכולת הגרעין. במזרח התיכון התנאים האלה בעיתיים: לאיראן לא תהיה אפשרות מכה שנייה, לפחות בזמן הקרוב. ריבוי כלי הנשק מסוגים שונים באזור יגרמו לבלבול וקושי במעקב. התקשורת בין הצדדים לקויה עד לא קיימת.

לאור זאת, ולאור ההיסטוריה של מדינת ישראל, ניתן להניח כי מידע על תכנון לשימוש בנשק גרעיני באיראן יביא את ישראל כמעט בוודאות למכה מקדימה (קונוונציונאלית או גרעינית), שתגביר את הסיכון להסלמה אזורית. לכן, אם יהיה הדבר אפשרי, עדיף לפרז את שתי המדינות כשלאיראן יהיה נשק. בין כה וכה, בשלב זה תתמקד ההרתעה הגרעינית של ישראל באיראן בלבד, כך שלא יהיה לפרוז השפעה על יכולת הביטחון הכללית של ישראל.

ד"ר ראובן פדהצור:

האופציות העומדות בפני ישראל בעידן של מזרח תיכון מגורען הן:

  1. פעולה צבאית- זו האופציה היחידה שניתן לבצע קודם להשגת הגרעין ע"י איראן, אך זו תהיה טעות אסטרטגית, משום שאין בידנו מספיק מידע על תוכנית הגרעין כדי להבטיח השמדה טוטאלית. בעיקר לאור העובדה שמדובר במטרות תת-קרקעיות, ושניתן יהיה לבצע גיחה אחת בלבד (בשל המרחק).
  2. דביקות במדיניות העמימות- עד היום הוכיחה את עצמה. עם זאת, בעידן גרעין איראני מדיניות זו יכולה להיות מסוכנת שכן היא משאירה שטחים אפורים רבים (לא ברור לצד השני מהו המחיר של תקיפה).
  3. התבססות על הגנה גרעינית אמריקאית- זו אופציה מפתה, אך היא דורשת הישענות גדולה מדי על כוח חיצוני, וכבר התבדינו בעבר מהבטחות אמריקאיות (ב-1967, עם סגירת מצרי טיראן על ידי המצרים).
  4. משא ומתן עם איראן על פירוק והסדרי פיקוח- אופציה זו אינה ריאלית ואינה רלוונטית בזמן הקרוב, בשל ריבוי הכוחות העוינים באזור (מה אם נגיע להסכם פירוז עם איראן, ואז נגלה שסוריה מפתחת גרעין?).
  5. הגנה פסיבית- הקמת מקלטי אטום. כך נעשה בארה"ב בתחילת שנות ה-60, עד שהובן כי הדבר בלתי ניתן למימוש (בשל המחיר הכלכלי לספק הגנה ארוכה וכוללת).
  6. הגנה אקטיבית- פטריוט וחץ. מערכות הגנה מובססות טילים נוצרו בזמן המלחמה הקרה, אך לאחר כמה חודשים הבינו בארה"ב שזה לא הפתרון, שכן ההגנה מעולם לא תהיה הרמטית (מחקר צבאי הראה אז שהגנה אפקטיבית תוכל להציל רק 70% מאזרחי ארה"ב). בעקבות כך, הגיעו שני הצדדים להסכם בלתי-נתפס של הסרת מערכות ההגנה האקטיביות בשני הצדדים, מתוך הבנה שהן פוגעות בהרתעה וביציבות מבלי לספק הגנה הרמטית.
  7. הרתעה גרעינית גלויה- זו האופציה הכי פחות מסוכנת, ובעלת הסיכויים הגבוהים ביותר להשיגת יציבות, בדומה למודל שתי המעצמות במלחמה הקרה. חייבת להיות הבהרה שהתגובה הישראלית תהיה אוטומטית, בלי לחכות אפילו לוידוא שאכן מדובר במתקפה גרעינית. המרצה מאמין שאין סיבה לחשוב שאיראן תהיה מוכנה להתאבדות מדינתית רק כדי לפגוע בישראל. ההרתעה הגלויה תצטרך כמובן להיות בתיאום עם ארה"ב כדי להקל על הלחץ הבינלאומי שיבוא בעקבות אובדן העמימות.

ח"כ אלוף (מיל.) פרופ' יצחק בן-ישראל:

נשאלת השאלה האם סכנת הגרעין האיראני היא איום קיומי? באופן מדעי, ניתן לראות שהנזק של פצצת ביקוע גרעינית מגיע רק לרדיוס של קילומטר (כולל הקרינה וההדף). זאת בשונה מכל ההערכות האינטואיטיביות לפיהם פצצה אחת יכולה להשמיד מדינה שלמה (הערכה זו אף השפיעה על תהליך קבלת ההחלטות של אסד האב, כאשר התגלה שישראל מחזיקה בטכנולוגית גרעין. הוא טען שישראל לא תוכל להשתמש בגרעין נגדו, שכן הדבר יפגע גם בישראל עצמה). כמובן שאין לזלזל גם בהיקף הרס כזה (בזמנים מסוימים, במקומות מסוימים, הדבר יכול לגרום למניין נפגעים של כ-20,000 איש), אך לא ניתן להגיד שמדובר בסכנה קיומית. לכן, עדיף להשתמש במונח "סכנה בלתי נסבלת". היא הופכת לבלתי נסבלת בשל האופי הרדיקלי של המשטר האיראני, בשל מדיניות אנטי-ישראלית גדולה, בשל סכנת התפשטות התופעה למדינות ערב נוספות, ובשל הקושי ליצור מאזן הרתעה רב קוטבי. כמו כן, צריך לקחת בחשבון את ההיסטוריה האיראנית של שימוש ב"שליחים" (כגון חיזבאללה) שיוכלו ללחוץ על הכפתור בשמה. לכן, יש לעשות הכל כדי לעכב חימוש גרעיני של איראן.

ישנן שיטות שונות לעשות זאת, אך רובן אינן בכוחה של מדינת ישראל:

  1. החלפת המשטר באיראן.
  2. "גזר"- פיתוי כלכלי.
  3. "מקל"- סנקציות כלכליות ופוליטיות.
  4. "נבוט"- תקיפה צבאית. זהו פתרון שהוכיח את עצמו בעבר, הן בעיראק (1981) והן בסוריה (כיום). התגובה האיראנית לכך תהיה קשה יותר (ירי טילים, הפעלת טרור והפעלת החיזבאללה), אם כי מחיר תגובה זו יכול להיות נסבל. לכן, לפי בן-ישראל, צריך לחשוב בחיוב על אופציה זו כפתרון אחרון.