דיון אודות גופים ממסדיים-בטחוניים
זה לא שממסדים בטחוניים-מודיעיניים מדינתיים "לא נמצאים שם". יש הרבה פעילות. אולי פשוט צריך לרוץ יותר מהר.
אולי עושים דברים רבים, אבל דרך הפרספקטיבה המסורתית של הארגונים המסורתיים. גם האמירה של "נפתור את הבעיה הטכנית הזו והזו" היא סוג של שימוש במושגים ישנים לבעיה חדשה ולגמרי אחרת. מושג הבידול הוא במהותו משהו של העולם הישן.
האם היעדים שלנו חיים ב- "עולם הסייבר"? זוהי שאלה רלוונטית לברר לפני שאנחנו מחליטים מה הקצב שאנחנו מתקדמים בו ואמורים להתקדם בו.
בשנות ה- 60 בביירות, בתי הקפה היה "עולם היעדים שלנו". האם הסייבר הוא "עולם היעדים שלנו"? האם היעדים שלנו בודקים קודם כל מי אתה, מאיפה אתה גולש וכד' ואח"כ מחליטים אולי לצ'טט איתך, או שזה יותר "חופשי".
העניין הוא שאתה צריך להיות שם, כדי לתת לעצמך את התשובות לשאלה הזו.
בעיני זה סוג של פרדוכס נועל, משום שרבים מאיתנו שואלים "האם זה כך שם" כתנאי להיות שם, אבל כדי לתת את התשובה לאותו תנאי, אנחנו צריכים "להיות שם".
אנחנו כל הזמן מדברים על פעולה במדיום הזה, אבל מחמיצים את יצירת הידע כמרכיב חשוב ומוחמץ.
בהקשר זה, הסרטון של מיכאל כאילו מחדד את היעד של "תפיסת האיש הרע", במובן שזהו כלי בדרך לקצה מסוים, במובן של אפקט פיסי וסופי. אפשר להרחיב את התפיסה הזו לכוונים של השפעה, בפוטנציאל רחב מאד.
זה קשור מאד לעניין של מי טוב ומי רע. גלן ג'נבי היה עד שלב מסוים הרע, אבל בסוף הוא נהיה הטוב. זה לא כמו פוליגרף שאתה עושה מראש, להחליט אם הוא "טוב" או "רע", אלא יש תהליך שבהקשר המתפתח שלו יש גם התפתחות. האופן שבו אנחנו מבינים את המושג סיכון - הוא משתנה.
אני חושב שלא גילינו את אמריקה. כשאתה נמצא באמצעו של גילוי עולם חדש, אינך יודע מה נכון, מה טוב ומה רע. לכן אנחנו חווים את השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו עכשיו.
זה עולם חדש שגם משתנה יותר מהר, וגם שובר את הגבולות הקונספטואלים שמגדירים אותנו במובן העמוק והמסורתי ביותר.
מה שחשוב לנו להבין - זה שהעולם שלנו השתנה.
במקרה שלנו, כמו במגמות חדשות אחרות באמ"ן, מה שנעשה הוא מה שיהיה, והוא מה שאפשר יהיה ללמוד ממנו. אך בניגוד לאותן מגמות אחרות, בפיתוח הידע לגבי המודיעין והסייבר עוסקים כחות דלים ביותר.
מדוע זה קורה באזורים ארגוניים מסויימים ולא באיזורים אחרים.
- תרבות - של למידה
- אתוס - מי אנחנו ומה אנחנו.. "אנחנו לא קשורים לעניין הזה"
- כי ארגונים משתנים לאט. אנחנו צריכים לצפות שארגונים כאלה ערים לסביבתם.
הבעיה שכן רלוונטית לסוגית הלמידה של עולם חדש, אינה נוגעת לחשיפה של ארגונים לאותם עולמות, אלא לקללת ההצלחה. מי שמקיים למידה הוא אותו גורם שאיננו רלוונטי. אולי השב"כ נדרש לחפש משהו אחר כי הוא הרגיש שהוא איננו רלוונטי.
יש כנראה הבדל בין להבין תבונית שמשהו השתנה, לבין פעולה שנובעת מתוך כך. מהיכן נובע ההבדל הזה, ואיך מתגברים עליו?
אולי נכון יותר לשייך את הקצב של הלמידה, לאו דוקא למוגבלות ארגונית, אלא לתופעות שקורות בסביבה.
סיכום היום השני בסדנה...
לא סוד הוא שהמרחב הקיברנטי זר לרובנו. אך לומר שהוא זר לחלוטין לקהיליית המודיעין? אינני בטוח שאכן זהו המצב. בסוף היום, התפתח סוג של דיון סביב סוגיית הסיכון וההימור שעלינו לקחת בכדי לחקור, להבין וללמוד את אותו מרחב לא ידוע, המכונה המרחב הקיברנטי.
ההתמודדות שלנו, כארגון וכיחידים
מה ניתן לכתוב בוויקי ואיך נפתח ידע רגיש בצורה קבוצתית ?
עולם הסייבר מלמד אותנו שדרך הממסד הופכת לאנאכרוניסטית. הקושי שלנו כממסד להתאים את עצמנו לעולם הסייבר הוא לסגל דרך חשיבה אנטי-ממסדית, אשר מחייבת לשלב אנשים לא ממסדים בממסד. catch 22, לא ? (הטכסט הנ"ל הועבר מהדף האישי של פאצ'ה פיצ'ה).
יש לי תחושה שהמצב של מילכוד התבטא שוב ושוב בשיח שלנו במפגשים של חטיבת המרחוב, בעיקר (אך לא רק) סביב TAZ של חכים ביי. אבל אני חושב שצריך וגם אפשר לפלס דרך ולצאת מהמילכוד.
אחת הדרכים לעשות צעד בכיוון אומרת כך:
- חכים ביי מתבונן ברשת המדינתית כבמכשול להגשמת יעדיו - יצירת מבנה חברתי אוטונומי, שאיננו היררכי מבחינת מבני ותהליכי הכח והידע המאפיינים.
- מבחינתנו, ברור לנו כי נקודת מבטו של חכים ביי זוכה לפלטפורמה משמעותית עם יצירתו של מרחב הסייבר, משום שהיא מייצרת מרחב חדש, אינסופי, שפורץ את הנחת היסוד של "קץ הטריטוריות".
- משום כך, אולי, אומר (או אומרת) פאצ'ה פיצ'ה - דרך הממסד הופכת לאנכרוניסטית.
- הצעד האינסטינקטיבי הבא הוא להגיד - אם אנחנו מבינים את הסייבר, עלינו לסגל דרך חשיבה אנטי-ממסדית.
- אבל כאן בדיוק יש "נקודת יציאה" מהפלונטר: הממסד איננו חייב לסגל לעצמו דרך חשיבה אנטי-ממסדית. אנחנו איננו חכים ביי. אנחנו רשאים להשתמש במושג TAZ באיזה אופן שאנחנו נבחר לעשות זאת. אם אנחנו חושבים שהכלת הגיונות מתוכו עשויים לסייע לממסד שלנו ולמדינה להיות רלוונטים - הרי שהגיונות אלה יהפכו לפרו-ממסדיים, ולא ישארו אנטי-ממסדיים, כי זה ההקשר שאנו ניתן להם.
- המושג אנטי עולה כאן לדעתי, משום התפיסה (וגם הפנטזיה המחרידה) שאם נכיל הגיון שונה לנו במובהק - נשמיד את ההגיון העצמי שלנו, או במלים אחרות - נשמיד את עצמנו, נחדל מלהתקיים...
תפיסה אלטרנטיבית גורסת, שאם נשתנה, לא נחדל להתקיים, אלא פשוט... נהיה שונים!
משל למה הדבר דומה בעיני - למלחמה הא-סימטרית בטרור. כל עוד ניסו מדינות שונות לאכוף את ההגיון המדינתי את מול טרור ולוחמה א-סימטרית (אמריקאים בויטנאם, סובייטים באפגניסטאן, אנחנו בתחילת האינתיפאדה) - הם נכשלו כשלון חרוץ. החסמים הקוגניטיביים של הכלת האחר הם עניין חשוב לדון בו בפני עצמו, אבל אני מתיימר לומר שחלק מן החסמים הפנימיים שלנו נוגעים לפחד שלנו משינוי הזהות שלנו עצמנו. במקרה של הטרור התחושה היא - האם המדינה תתפרק? האם נהפוך לטרוריסטים? בפועל, מדובר בדיוק בתוצאה ההפוכה - המדינה משתנה, ומתחזקת כממסד תוך כדי כך, משום שהיא קומפטנטית יותר בסביבתה.
כלומר אנחנו, כפרטים וכממסד, פשוט יכולים להשתנות, או במלים אחרות לקיים למידה.
אני חושב שיש לדילמה ולמאבק הקוגניטיבי-נפשי הזה, הקשרים עמוקים לדיון בפרדיגמות תפיסתיות מודרניות (דלז וגוואטרי ועוד). אם אני תופס את עצמי כחלק מעץ - הרי שאני מופקד על רעיונות מטעם סמכות גבוהה יותר. כל חיבור לרעיונות שאינם מן המחלקה, המדור או העץ שלי - זרים ל-, פוגעים ב-, ומפצלים את הזהות שלי. אבל אם אני חיה ריזומטית, אני מגדיר את עצמי מתוך ההקשרים שאני בוחר, באופן ביקורתי, לייצר כחלק מעיצוב החשיבה והזהות שלי. משום כך אני יכול לבחור לקדם את רעיון המדינה, וגם את המדינה שאני חלק ממנה, אך הרעיון של למידה מן האחר לא מרסק אותי.
משל למה הדבר דומה בעיני - לסיפור שסיפרתי על היותי "קצין אג"מ" של מאבק בין-ארגוני מופרך למדי. אם שני הצדדים היו תופסים את המפגש כסיטואציה של למידה - היו מבינים מהר מאד שהתנאים שבמסגרתם פועלים שני הארגונים השתנו מיסודם, ואולי היינו מבינים משהו על סביבתנו 5 שנים מוקדם יותר ובלי שטויות מיותרות. אך משום ששני הצדדים יכלו לחוות את האחר רק כ- TAZ, מבחינת הפוטנציאל לפירוק ההגיון העצמי שלהם - לא נותר אלא להלחם עד זוב דם.
לדף הראשון של חטיבת המרחוב הקיברנטי