כללי
חטיבת המרחוב הקיברנטי הינה נסיון נחשוני להתחיל להתמודד עם המרחב הקיברנטי ומשמעותו לעולמות מודיעיניים. עצם הכתיבה המשותפת שלנו במתודולוגיה של wiki באינטנרט הרגיל הינה פריצת דרך מסויימת בתוך העולמות המודיעיניים המקובלים בישראל עד היום.
לחטיבת המרחוב הקיברנטי יש גם פורום.
הדיונים שלנו במרחב זה פתחו בפנינו עולמות חדשים הן לאיסוף מידע, הן ליצירת מידע והן לפעולה / מערכה מבצעית במרחב זה. יתרה מזאת, ייתכן שהפוטנציאל במרחב זה מאפשר לנו עולמות דיון ועשייה חדשים שעד כה לא היו בתוך עולם המושגים שלנו (לדוגמא כתיבה משותפת מהמחשבים הביתיים).
במהלך הכתיבה המשותפת ננסה להתמודד עם העולמות החדשים שנפתחו בפנינו מתוך תפישה שעצם הלמידה והדיון בנושא הינה חלק מעשייה נחשונית מודיעינית במרחב הקיברנטי.
מחשבות ראשוניות שעלו במסגרת העיסוק שלנו במרחב זה:
- זה מספר וממחיש את המגבלות שלנו, ואת הפוטנציאלים...
- זה עולם חדש שאנחנו צריכים להתחבר אליו...
- העולם החדש נולד גם לפני שאנחנו מסתכלים עליו בהקשר הסייבר...
- זה דורש מאיתנו חוסר נוחות וחשיבה מה אנחנו אומרים וכותבים, מבחינת הסווג...
הכתיבה ברשת זו מתבססת על חומרים גלויים בלבד, תוך הקפדה להשארת הדיונים (גם אלו המקושרים לכך על חומרים מסוווגים ברשתות המתאימות).
במסגרת ייחודו של מרחב זה יש לראות כבר את הכתיבה המשותפת שלנו כפורצת דרך וכמאפשרת דברים שלא היו לפניה (כתיבה בבית, כתיבה משותפת, קישור לנושאים מתוך מרחב זה ועוד). למרות הכאוטיות הכמעט בסיסית של המרחב הקיברנטי אנו שואפים להבנות את הידע באופן שיאפשר למידה ועשייה בעולמות המודיעיניים הנוכחים. בשלב זה אנו מרגישים אחריות ומחוייבות ללקיחת המשא הזה על כתפינו.
פעמים רבות יש לנו נטיה לתפוש את המרחב הקיברנטי כאזור שאינו בר השגה. כלומר, במימדים היום-יומיים בו הוא משפיע עלינו (פלאפון, כבלים, אינטרנט) אנו משתמשים בכל אופן, אך ניצול המרחב הזה הן לפעולה והן ללמידה ויצירה של דברים חדשים נראה לנו פעמים רבות כדבר הנמצא בשמים ואינו בר השגה בשבילנו. במקומות שונים ניסינו לטעון את הדיון המשותף שלנו שמדובר בדבר הנמצא אצלנו בחצר וכדי ללומדו ולהתחיל ולערב נושאים מהותיים מתוכו לחיינו, צריך בעיקר להחליט שלא מתבוננים בזה רק מהצד אלא מנסים להפגש עם הדבר מתוך הבנה שהמפגש הזה יכול ליצור דברים חדשים, רלוונטיים ומעניינים.
תחומים מרכזיים בכתיבה המשותפת שלנו
במסגרת הלמידה עד כה עסקנו במספר נושאים בעלי הקשרים מגוונים שעל מנת לאפשר את הלמידה ננסה לאפיינם תחת מספר קטגוריות (מתוך הבנה שמדובר בחלוקה לכאורה מלאכותית וקיימים ביניהם הקשרים שונים אולם עשויה להיות חלוקה מסדרת לטובת העשייה והלמידה המשותפת שלנו): ייחודה של החוכמה הנוצרת במרחב זה (תוך דיון על היחס שבין חוכמת ההמון לפלורליזם הקיים היום בגופי המודיעין), גופים ממסדיים והיכולת שלהם להתמודד עם מרחב זה (כולל דיון על הסיכון ההימור שקיים בכניסה למרחב זה), דיון אודות מיהו בעל העוצמה במרחב הזה, עיון במושגים של סיכון והימור בהקשר של אנשים וממסדים בעידן המודרני, התייחסות למרחב הקיברנטי כאזור פעולה מושגים המחייבים בירור במסגרת העיסוק במרחב הקיברנטי, כמו כן בוצעו מספר דיונים על נושאים מרכזיים בשיטה של כתיבה משותפת (ביניהם דיון על ה-TAZ, דיון על מושג הזהות בהשראת שרי טרקל).
מה כן ניתן לעשות עם הדברים ביום יום?
להלן קישור למקורות ברשת שעשויים להעשיר את ההסתכלות שלנו.
בתימה השניה נחשפנו לחומרים מתוך "העולם הסגול", או "עולם 2". מיכאל הציג מצגת בסיסית בענין זה, והתודענו לרעיונות של דלז וגוואטרי.
דיון על הזהות בעולם הקיברנטי (שרי טרקל כהשראה)
ריזום, עץ, ועולם המודיעין
אחד ההבדלים המשמעותיים, להבנתי, בין תפיסת עולמנו לבין עולם "חדש", הבדל אשר יכול להיקרא "מהפכני", הוא הסתכלות על העולם כאל ריזום ולא כאל עץ (בהתאם לרעיונות של דלז וגוואטרי).
בעולם המודיעין אנו מקדשים את החלוקה למספר דיסציפלינות - סיגינט, ויזינט ויומינט, ויחד איתם מחקר. במשך עשרות שנים התייחסנו אליהם כאל ענפים בעץ, אשר רק נקודה אחת משותפת להן, וזו לרוב ראש הארגון (כמו במדינות רבות בעולם המערבי). אך מזה מספר שנים (מעל שני עשורים) מתערערת ההבחנה החדה בין המחקר לבין דיסציפלינות האיסוף, וכיום ניתן למצוא קשרים רבים שינהם, מעין "ריזום" בראשית דרכו...
גם ההפרדה של עולם הויזינט הולכת ומטשטשת, ונוצרים קשרים הדוקים בינו לבין הסיגינט.
נשאל השאלה, האם אנו על סף מצב ("מהפכני"?) בו יעלם ההגיון מאחורי החלוקה "העצית" בין יומינט לסיגינט? האם העולם הקיברנטי מטשטש את ההבדל בין אילו שמשיגים מידע מאנשים (ועושים שימוש בכלים שונים על מנת למצוא אותם, לגייס אותם, לתקשר איתם ולגרום להם לשתף פעולה) ובין אילו שמשיגים מידע מהכלים בהם עושים האנשים שימוש (בין אם יהיו אילו מכשירים אנאלוגים או דיגיטאלים, מחוברים לכבל או ניידים, מבוססי חומרה או תוכנה, בזמן אמת או במועד אוחר).
כל זמן שלא נוכל לאמר דבר כזה, אני לא בטוח שנוכל לדבר על כך שהמרחב הקיברנטי מסמן "מהפיכה" כללית -כלומר שזו כבר לא רכבת. נכון, אולי חלק מהקרונות כבר לא יהיו בדיוק אותו דבר (ואולי מאד שונים) ואולי חלק מהקרונות ישתפו פעולה ואולי אף ישתלבו אד-הוק עם קרונות אחרים, ואולי בתוך הקרונות נשמע קריאות מהפכניות ונראה את פידל וצ'ה מעשנים סיגרים, אבל מכאן עוד רחוק המרחק אל נהג הקטר...
במסגרת התייחסות להבחנות אלו ברור שלא נוכל לגבש תפישה מגובשת מבלי לצעוד כברת דרך משמעותית בתוך המרחב הקיברנטי למרות הסכנה (לכאורה) שכאשר נצעד בתוכו נשתנה בצורה שההגדרה העצמית שלנו לא תשאר כפי שנכנסו לאותו מסע. כניסה למסע בו ייתכן שבמהלכו (אפילו לא בסופו) לא נצטרך לצרף קרון אלא לשנות את עצם ההגדרה שלנו אינה פשוטה, אך על מנת לבחון לעומק את הדברים נצטרך לצאת למסע זה.
הרצאתו של אפרים סגולי
- הבריטים מובילים.. "הבנה שיש פה משהו חדש"
- מה מחולל שינוי בארגון - מוטיבציה (משבר), מסגרת רעיונית, מנגנונים
- השאלות הראשונות - האם מותר? האם נכון? האם יעיל?
- אנשים פרטיים, מתרסקים בדרך
- משוגעים לדבר
- משפחות מטרות
- שימושים - מודיעין - סיור, ראיה וצילום; טיווח;
- המשגה - מכונות, שליטה בשמים
- תשתיות עזר - קשר מטוסים, חימוש להגנה עצמית
- התנגשות טקטית - הכדורים פוגעים בפרופלור; פתרונות טקטים - סנכרון
- תחקיר משימתי - ההתרחשות האוירית כמאפשרת (ודורשת) למידה ; התפתח מאד אחרי המצלמות במטוסים
- הימלמן - דוגמה של למידה מהרעים? חזרתיות טקטית על הגיון לא מוכר?
- אספקטים תרבותיים - בידול תרבותי בין הקרקע ואויר; אתיקה של מלחמת אויר; ה- aces
- ההשפעה של קרבות האויר היתה זניחה ב-WW1 (גם ההפצצות)
- הבריטים ב- WW1 הם הראשונים שמבינים שהאויר הוא מימד חדש ועל כן הם הראשונים להקים מבנה ארגוני (קורפוס ולא חיל אויר).
- הבריטים חווים הפצצות, לראשונה על האי מזה מאות שנים (מצפלינים ומטוסי GOTHA) - תחושה של משבר.
- הבריטים מבינים כי יש צורך בגיבוש תפישה, וביצירת מבנים ארגוניים כדי להתמודד עם האתגר החדש. הם מציגים הסתכלות מהפכנית - האויר הוא מדיום עצמאי מהיבשה והים היכול אף להפוך למדיום העיקרי לפעולה במלחמה. מפותחת מסגרת מושגית המכילה מושגים כ"כוח אוירי" ו"הגנת שמי המדינה".
- השינוי הבריטי נתקל בהתנגדות מפנים אשר קראה להכפפת כוחות האויר לכוחות הקרקע (לתקוף קצת יותר רחוק, לראות קצת יותר רחוק).
- מקימים את ה-RAF (סוף מלחמת העולם הראשונה). ה-RAF מורכב משני פיקודים ("מפציצים" ו"לוחמים").
- המיתוסים שהתפתחו סביב מלחמת העולם הראשונה: ה-ACES ("הברון האדום"), ההילה של רעיון ההפצצות מהאויר.
- בעקבות המלחמה נשאלות שאלות על מרכזיות המטוס, על המשימות הנדרשות ממנו ועוד.
- הקפיאה על השמרים של הקרב הקרקעי ב-WW1, הלחימה הסטטית העקובה מדם, והרעיון של "מלחמה טוטאלית", הובילו לשאיפה ל"פטנט אחר".
- הוגי דעות צבאיים (מתוך הממסד) מתחילים לעסוק בהרחבה בכוח האוירי בעקבות המלחמה (דואה).
- דואה מגיע מרקע תרבותי-אמנותי פוטוריסטי המקדש את הטכנולוגיה והאלימות ומאמין ביחסי כוחות חדשים בין האדם למכונה. דואה גורס שאנשי היבשה תלויים בטכנולוגיה קיימת (ובפיתוחים מינוריים). הוא מאמין שאין הם יכולים לעכל את המעבר מיבשה לאויר. דואה מזהה במטוס כלי בעל טווח גדול ומשוחרר ממגבלות טופולוגיות. הוא מגדיר אותו ככלי התקפי, המחייב את המגן להתכונן לתקיפה בכל רחבי השטח עליו הוא מגן. על המטוס, אליבא דדואה, לפגוע במרכזי הכובד של היריב ובכך לפרקו. "החזק מעמד ביבשה, ההכרעה תגיע מהאויר". הוא מעוניין בעצמאות כוח המפציצים ("מבצר מעופף"). הוא רוצה לפגוע באזרחים, תעשיות, ומוקדי יצור בעומק ולא להפעיל מטוסים לפגיעה במטרות צבאיות בחזית ("תקיפות אסט'"). הוא שואף לחולל אלימות המפתיעה את היריב.
- ב-1936 הגרמנים מקימים את הלופטואפה (B-17). הם הופכים לשניים
(אחרי הבריטים) שמבינים את חשיבות הממד האוירי. הגרמנים לא מפתחים מאוד את מערך המפציצים (לא כמו הבריטים והאמריקאים) ומשקיעים בעיקר בח"א לסיוע "טקטי".
- מתפתחת במערב (בריטניה) חשיבה רדוקציוניסטית: מטרות אסטרטגיות כמרכזי כובד של היריב. הם מדברים על הגרמנים כעל "שעון מורכב". צופים כי WW2 תארך חודשים ספורים בלבד.
- טרם WW2 מפתחים הבריטים את הרדאר (במסגרת הניסיון לספק "תמונת מצב אוירית" כבסיס לרעיונות של "הגנה אוירית" ו"הגנת שמי המדינה"). הטכנולוגיה ליצירת רדאר היתה קיימת גם אצל הגרמנים, אולם הם סמכו על המיירים שלהם ולכן לא פיתחו רדארים בעצמם.
- טעות מרכזית של הגרמנים ב-WW2 (יתכן שבהוראת היטלר עצמו) היתה המעבר לניסיון להשיג עליונות אוירית (הפצצה מוצלחת מאוד של שדות התעופה הבריטים) לתקיפת מוקדי אוכלוסיה בלונדון. תקיפת האזרחים הבריטים נתנה ל-RAF מרחב נשימה והגבירה את המוטיבציה של האוכלוסיה להוסיף להילחם.
- במלחמת העולם השניה, בריטניה משתחררת מהפרדיגמה של "המפציץ תמיד יחדור". הם בונים את המוסטאנג, מיירט ארוך טווח שמלווה את המפציצים הבריטים בעומק של היבשת האירופית ומגנים עליהם. פיתוח זה (אל מול חה"א הטקטי הגרמני) הטה את הכף לטובת בריטניה בלחימה באויר באופן משמעותי ביותר.
- ניסיון להמשיג את הלחימה האוירית: בשטחי-הגנה אוירית, בקו החזית-סיוע אוירי ללחימה הטקטית היבשתית, בעומק שטח האויב - אמנעה של כוחות אויב ופגיעה במטרות אסטרטגיות (לשם כך יש להשיג עליונות אוירית). אין הסתלות מערכתית, אלא הדיון נסוב סביב השאלה איה (מבין ארבעת סוגי התקיפה) מצוי "הגביע הקדוש".
- ב-1947 האמריקאים מקימים את SAC (בצל האיום הגרעיני) ו-TAC.
- במלחמת המפרץ הראשונה אנשי אויר מאמינים כי "סוף סוף הטכנולוגיה הדביקה את התיאוריה" וכי "לא בטוח שאנשי היבשה ישתתפו בכלל במלחמה הבאה".
- בתחילת שנות ה-80 מפתחים האמריקאית את דוקטרינת ה- AIR LAND BATTLE
. הדוקטרינה צומחת על רקע החשיבה המערכתית המתפתחת במעגלים צבאיים בארה"ב הקוראת להסתכלות שלמותית על האויב. חה"א נגרר במהפכה זו אחר כוחות היבשה.
- ג'ון וורדן ממציא את מודל חמש הטבעות (כוחות צבא, אוכלוסיה, תשתית לאומית, מוקדי יצור והנהגה). וורדן מדגיש כי היכולות הטכנולוגיות (חמקנים, פצצות חכמות) מאפשרות לפגוע במעגל הפנימי (ההנהגה). כביכול הסתכלות מערכתית, אלא שעבור וורדן, דווקא ברמה האסט' יש זות בין מדינות בעוד ברמה הטקטית קיים שוני ניכר. על כן, הוא מפתח תפישה גנרית מול מדינות. אל מול גישה זו מעמידים אנשי ה- TAC תפישה טקטית הקוראת להשמדה (TARGETS ARE TARGETS).
- שוורצקופף, טרם מלחמת המפרץ הראשונה, מאמץ מרכיבים בגישתו של וורדן (INSTANT THUNDER). ושל אנשי ה-TAC אך יוצר מבנה תפישתי חדש הכולל ארבעה שלבים: יצירת "עיוורון אסט'" (יומיים), השגת עליונות אוירית (שבעה ימים), תקיפת הכוחות העיראקים בכווית כ"הכנת שדה הקרב" (35 ימים), ליווי התקיפה הקרקעית באש מהאויר (רק חמישה ימים מה-43).
- בתום המלחמה נפתח ויכוח אם המלחמה הוכרעה ע"י כוחות האויר או כוחות הקרקע (האם כוחות הקרקע נשלחו לאחר שכוח האויר הכריע או ששליחת כוחות הקרקע השיגה את ההכרעה). דיון זה ממחיש את החישבה המבודלת בין גורמי האויר והיבשה שאינה יוצרת מרחב ליצירת ידע משותף.
ההתמודדות שלנו, כארגון וכיחידים
מה ניתן לכתוב בוויקי ואיך נפתח ידע רגיש בצורה קבוצתית ?
עולם הסייבר מלמד אותנו שדרך הממסד הופכת לאנאכרוניסטית. הקושי שלנו כממסד להתאים את עצמנו לעולם הסייבר הוא לסגל דרך חשיבה אנטי-ממסדית, אשר מחייבת לשלב אנשים לא ממסדים בממסד. catch 22, לא ? (הטכסט הנ"ל הועבר מהדף האישי של פאצ'ה פיצ'ה).
יש לי תחושה שהמצב של מילכוד התבטא שוב ושוב בשיח שלנו במפגשים של חטיבת המרחוב, בעיקר (אך לא רק) סביב TAZ של חכים ביי. אבל אני חושב שצריך וגם אפשר לפלס דרך ולצאת מהמילכוד.
אחת הדרכים לעשות צעד בכיוון אומרת כך:
- חכים ביי מתבונן ברשת המדינתית כבמכשול להגשמת יעדיו - יצירת מבנה חברתי אוטונומי, שאיננו היררכי מבחינת מבני ותהליכי הכח והידע המאפיינים.
- מבחינתנו, ברור לנו כי נקודת מבטו של חכים ביי זוכה לפלטפורמה משמעותית עם יצירתו של מרחב הסייבר, משום שהיא מייצרת מרחב חדש, אינסופי, שפורץ את הנחת היסוד של "קץ הטריטוריות".
- משום כך, אולי, אומר (או אומרת) פאצ'ה פיצ'ה - דרך הממסד הופכת לאנכרוניסטית.
- הצעד האינסטינקטיבי הבא הוא להגיד - אם אנחנו מבינים את הסייבר, עלינו לסגל דרך חשיבה אנטי-ממסדית.
- אבל כאן בדיוק יש "נקודת יציאה" מהפלונטר: הממסד איננו חייב לסגל לעצמו דרך חשיבה אנטי-ממסדית. אנחנו איננו חכים ביי. אנחנו רשאים להשתמש במושג TAZ באיזה אופן שאנחנו נבחר לעשות זאת. אם אנחנו חושבים שהכלת הגיונות מתוכו עשויים לסייע לממסד שלנו ולמדינה להיות רלוונטים - הרי שהגיונות אלה יהפכו לפרו-ממסדיים, ולא ישארו אנטי-ממסדיים, כי זה ההקשר שאנו ניתן להם.
- המושג אנטי עולה כאן לדעתי, משום התפיסה (וגם הפנטזיה המחרידה) שאם נכיל הגיון שונה לנו במובהק - נשמיד את ההגיון העצמי שלנו, או במלים אחרות - נשמיד את עצמנו, נחדל מלהתקיים...
תפיסה אלטרנטיבית גורסת, שאם נשתנה, לא נחדל להתקיים, אלא פשוט... נהיה שונים!
משל למה הדבר דומה בעיני - למלחמה הא-סימטרית בטרור. כל עוד ניסו מדינות שונות לאכוף את ההגיון המדינתי את מול טרור ולוחמה א-סימטרית (אמריקאים בויטנאם, סובייטים באפגניסטאן, אנחנו בתחילת האינתיפאדה) - הם נכשלו כשלון חרוץ. החסמים הקוגניטיביים של הכלת האחר הם עניין חשוב לדון בו בפני עצמו, אבל אני מתיימר לומר שחלק מן החסמים הפנימיים שלנו נוגעים לפחד שלנו משינוי הזהות שלנו עצמנו. במקרה של הטרור התחושה היא - האם המדינה תתפרק? האם נהפוך לטרוריסטים? בפועל, מדובר בדיוק בתוצאה ההפוכה - המדינה משתנה, ומתחזקת כממסד תוך כדי כך, משום שהיא קומפטנטית יותר בסביבתה.
כלומר אנחנו, כפרטים וכממסד, פשוט יכולים להשתנות, או במלים אחרות לקיים למידה.
אני חושב שיש לדילמה ולמאבק הקוגניטיבי-נפשי הזה, הקשרים עמוקים לדיון בפרדיגמות תפיסתיות מודרניות (דלז וגוואטרי ועוד). אם אני תופס את עצמי כחלק מעץ - הרי שאני מופקד על רעיונות מטעם סמכות גבוהה יותר. כל חיבור לרעיונות שאינם מן המחלקה, המדור או העץ שלי - זרים ל-, פוגעים ב-, ומפצלים את הזהות שלי. אבל אם אני חיה ריזומטית, אני מגדיר את עצמי מתוך ההקשרים שאני בוחר, באופן ביקורתי, לייצר כחלק מעיצוב החשיבה והזהות שלי. משום כך אני יכול לבחור לקדם את רעיון המדינה, וגם את המדינה שאני חלק ממנה, אך הרעיון של למידה מן האחר לא מרסק אותי.
משל למה הדבר דומה בעיני - לסיפור שסיפרתי על היותי "קצין אג"מ" של מאבק בין-ארגוני מופרך למדי. אם שני הצדדים היו תופסים את המפגש כסיטואציה של למידה - היו מבינים מהר מאד שהתנאים שבמסגרתם פועלים שני הארגונים השתנו מיסודם, ואולי היינו מבינים משהו על סביבתנו 5 שנים מוקדם יותר ובלי שטויות מיותרות. אך משום ששני הצדדים יכלו לחוות את האחר רק כ- TAZ, מבחינת הפוטנציאל לפירוק ההגיון העצמי שלהם - לא נותר אלא להלחם עד זוב דם.
דיון לטובת הבניה מערכתית
ניתן לשפוך מים צוננים על הדיון המתקיים כאן. אין ספק שקורים דברים שקשורים באינטרנט בעולם (מאתרי סקס ועד TAZ). גם האויבים שלנו עושים שימוש באינטרנט. אין ספק שאנו כקבוצה לא "שם". הרקע לכך נעוץ בפער בין-דורי ופערים תרבותיים. לכן, ממש לא בטוח שאנו כקבוצה יכולים למצות את הפוטנציאל של הדיון הזה. אנו מנסים לגבש פקודות, החלטות, פעולות, מבנים ארגוניים, בניגוד לעצם הרעיון המגולם במושגים כמו TAZ. הניסיון לכפות על הארגון פעולה במרחב הקיברנטי סותר את מהות ההגיון של החיים במרחב זה (שינוי, התפרצות...). אנחנו אמנם צריכים להיות "שם" אך כנראה שהגישה בה אנו נוקטים והרכב הקבוצה אינם מתאימים ("אני רוצה אנשים שחיים שם"). אנו צריכים ליצור בועה בתוך הממסד שתאפשר להם לפעול. אנו המקבילה לאנשי היבשה בסיפור של היווצרות הכוח האוירי כמדיום פעולה עצמאי. כרגע, ההתקדמות שלנו מועטה ביותר. צריך להכיר בכך שיש עולם חדש ולתת לארגון להתפתח.
ראשית, מבחינות רבות ניתן לומר שאמ"ן כארגון לא מעכל שינויים מהותיים שחלים בסביבה (במקרה שלנו, הממד הקיברנטי). יש שתי קיצונויות: "הכל פרוץ" ו"הס מלהזכיר". דווקא הקבוצה הזו יכולה לחולל שינוי. אולי אנחנו צריכים לצאת מכאן עם הצעות פרקטיות.
נראה שיש פוטנציאל ממשי לפעילות במרחב הקיברנטי. נוצר בינינו סוג של דיון שלא נוצר במקום אחר. הכתיבה ב-WIKI היא פלטפורמה עם פוטנציאל להפוך למשהו מדהים.
עדיין לא ידוע אם זו מהפיכה או "רק" שינוי "רגיל".
אנו כקבוצה לא יכולים להגיע ל"מצב סיום" (או אפילו להגדיר אותו). השאלה המשמעותית היא אם אנו יכולים לקדם את המצב בו אמ"ן מצוי היום. כאמ"ן, אנו לא יודעים להגדיר את המרחב הקיברנטי. ברור שיש פוטנציאל לפעולה, ברור שבמובן מסויים אנחנו "שם", אך לא החלנו ראייה מערכתית והסדרה מושגית אמיתית על הממד הקיברנטי.
אנחנו צריכים ליצור בארגון את התנאים ל"גידול פרא" בתוך הארגון.
הממד הקיברנטי משלים את הממדים האחרים (ים, אויר, יבשה) ולא מחליף אותם. התסכול שלנו נובע מכך שלעומת הממדים האחרים, שהינם סטטיים יחסית, הממד הקיברנטי משתנה במהירות ומי שלא משתנה איתו נשאר מאחור (כולל אנחנו). כדי להתקדם באותו קצב, יש לחיות בתוך הממד וזה כמעט בסתירה בסיסית לתרבות המודיעינית השומרת על ריחוק מהעולם החיצון לה, והמצפה לתוכניות עבודה קבועות וארוכות טווח.
הממד הקיברנטי יכול להיות עצמאי (לא "רק" משלים).
ניתן ליצור קשרים בין הרעיון של מודיעין חשאי לבין TAZ.
לא הגדרנו לעצמנו מהו המרחב הקיברנטי. עבורנו עדיין מרחב קיברנטי=אינטרנט. הפרספקטיבה שלנו היא טכנולוגית. "פיסית" כולם נמצאים במרחב הקיברנטי. באשר למרחב הקיברנטי כרעיון, אנחנו ממש לא "שם".
דיון על קהילות ידע קיברנטיות
קיימת בעייתיות עם "תובנות מסווגות", גם אם אינן מתבססות על "חומר מסווג". האם יש לבחון את משמעות המושג "מסווג"?
אנו, כארגון, לא מתייחסים לידע כאל נכס. ארגונים חוששים מחלוקת ידע ("ידע=כוח"). עיקר הארגון הוא הידע.
איך מפתחים ידע? ידע מתפתח באמצעות שיח (לא קריאת ידיעות). שיח יכול להיות קבוצה שמדברת (פנים אל פנים) או באופן קיברנטי. אנשים מביאים "מטעני ידע" לדיון שיוצר ידע חדש.
המקהל הוא דוגמא "פירטית", האם אפשר ליבא את הרעיון של קהילה קיברנטית אל תוך הארגון? נתקלנו בקשיים גדולים על בעיות פחותות ומורכבות הרבה יותר.
ידע הוא, בסופו של דבר, נכס ארגוני. יש לדון בהסדרות ארגוניות המאפשרות פיתוח של ידע כזה.
דיברנו רבות על הסוגיה של אנונימיות אל מול הזדהות. המקהל הוא פרוייקט התנדבותי, אקדמי באופיו, בו אין צורך ליטול אחריות על ה"תוצר". המקהל עוסק בפיתוח ידע. תפקיד המקהל המודיעיני אינו לפתח ידע אלא לספק תשובות. כיצד ניתן ליישם רעיונות כאלו במקרה של ארגון שחייב ליטול אחריות על תוצריו.
בדיון הצבאי ה"מסורתי" (סדר דוברים+סיכום) לא נוצר ידע חדש. אולם, יש לבחון מספר סוגיות טרם יצירת קהילות קיברנטיות ממסדיות: בטחון שדה (מי אמור להיות חשוף?), נטילת אחריות על האמירות (מה המעמד של הידע הלא מוגמר?).
אנחנו מפחדים לחשוף את עצמנו אות ההתלבטויות שלנו כלפי פנים (לא בשל שיקולי בטחון שדה, אלא בגלל דאגה לתדמית האישית - פוליטיקה ארגונית).
רובנו חוששים להחשף (כבני אדם). האם סם החיים של ארגון ממסדי אינו גורר כי השמרנות היא הכרח.
כל הדוגמאות לקהילה קיברנטית (מסוג מסויים) שראינו נוצרו על בסיס חברויות אישיות של אנשים דעתניים. הבעיה מתעוררת כאשר מבקשים מאנשים לעמוד מאחורי אמירות בשמם.
גם המקהל לא מוגבל לממד הקיברנטי בלבד.
במשרד אני עוסק ב"שוטף", אין לי זמן ל"פלסף".
אין זמן לאיש ממסד (שלא על חשבון המשפחה) להשקיע את הזמן בכתיבה בקהילה קיברנטית, כל עוד המערכת לא תבין את החשיבות בכך ותגדיר משימות כראוי.
אפשר להלחם ולפנות לזה זמן (למרות התסכולים, למרות הגיחוכים).
שאלון בסיום החטיבה ומשובים לאחריה
על רקע המגוון הגדול של הדעות והגישות בקרב החניכים/ות ביחס למפגש הרעיוני שבין המודיעין המדינתי והמרחב הקיברנטי, החלטנו לנסות ולאפשר (וגם לתבוע במובן מסוים) מכל אחד אחת להתמודד עם השאלות הללו בצורה קצת פשטנית, אך מחודד. להלן השאלון והתשובות.
כמו כן, נערכו פגישות אישיות של עדן עם החניכים בקורס (ובחטיבה), וניתן לקרוא את תכני המשובים שעלו.