מבט מחודש על תפישת המודיעין המסורתית

מתוך המקהל - קבוצת למידה בנושא מודיעין מערכתי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עולם הדימויים המודיעיני כמשקף את הכשלים התפישתיים

מצויידים בהבנות הביקורתיות אליהן הגענו, ניגש לבחינה מחודשת של תפישת המודיעין ונראה עד כמה היא מצריכה הגדרה מקדימה של האיום בפניו יש להתריע והשרשרת הסיבתיות היוצרת איום זה. לאור זאת, יקל עלינו לראות מדוע אנו מצליחים כל כך כשמדובר בהתרעה מחבלים הקרבים לצלוח את הגדר, ומדוע אנו כושלים אל מול הפתעות בסיסיות, כדוגמת תפניות מדיניות, מתקפות פתע וכד'.

עסקנו כבר רבות בעוצמה הרבה של דימוי התצפיתן ככלי להסבר המודיעין בכלל. נשים לב כי גם דימוי היצרן-צרכן יונק משורשים תפישתיים דומים; בדומה ליצרן כיסאות, גם היצרן המודיעיני נדרש ליצור דבר מה שתבניתו מוגדרת מראש ולשלוח אותו אל הלקוח. כפי שצרכן הכסאות אינו נדרש ליצרן כדי שיסביר לו מהו כיסא, כך גם הצרכן המודיעיני מבין כביכול מה קיבל מהיצרן ברגע שהמסמך המודיעיני מופיע על שולחנו. כלומר, מערכת היחסים שבין היצרן לצרכן אינה מחייבת שיח של יצירה יחודית משותפת (אלא תאומים למיניהם) שכן ברור מה על זה לייצר וברור מה זה מקבל. הרקע הרעיוני לדימוי היצרן-צרכן נעוץ באותה הנחה של איום מוגדר הניתן לרדוקציה למסכת צעדים מוחשיים וגשמיים. מרגע שהאיום מוגדר כך, ברור מה על המודיעין לחפש וברור מפני מה עליו להתריע. אין טענותינו שאיש המודיעין אינו מנהל שיחות ומפגשים רבים עם הקברניט, אך גם אלו הינם במהותם לעדכונים הדדים, להמלצות מודיעיניות וכד', אך כלל ההתנהלות בין המודיעין למפקד / קברניט לא פורצת במהותה את גבולות הקשר ביניהם ככזה של יצרן-צרכן. שיווק המודיעין קשור גם הוא לאותה תפישה, שיווק הינו במהותו הינו לדבר נתון וברור ליצרן שלו וכל שנותר הוא לשווק את אותו דבר. כאשר המודיעין זועק כי יש כלי טיס בלתי מאויש בדרכו לישראל ברור לכל השומע במה מדובר. האם כך הדבר גם כאשר המודיעין מסביר כי מתהווה פוטנציאל ל"פרטנר מדיני" בצד הפלסטיני? האמנם המודיעין "יצרן" של תובנה זו וה"צרכן" מבין אותה כשהוא קורא מסמך מנומק? האם די בשיווק מפותח יותר כדי לדון בנושאים אלו ?

המציאות שאינה תלויה במתבונן ומתוארת על ידי מערכת נתונה מראש של מושגים מכתיבה את אופיו של מעגל המודיעין בתפישה המסורתית. האיסוף מלקט "נתונים", "עובדות" אמיתיות הנמצאות "שם". עובדות אלה אינן נתונות לכאורה לפרשנות אלא מגלמות את הבסיס ה"אמיתי" לכל עבודת המודיעין. אותן עובדות הן חומרי הגלם של המחקר בבואו "להרכיב את הפאזל". אולם, כיצד אמור האיסוף לדעת אלו מאינסוף הנתונים והעובדות הממתינים למוצאם עליו לספק? מטבע הדברים, אין האיסוף יכול לספר למחקר את הכל. בנוסף, דימוי הפאזל, וכך גם החיפוש אחר 'ידיעת הזהב', טומנים בחובם את העובדה שהאיום מפניו יש להתריע מוגדר מראש. הרכבת פאזל יכולה להיות מלאכה קשה ולדרוש זמן ואף אפשר להיכשל בה. עם זאת, ההרכבה ה"נכונה" של הפאזל, החיבור ה"אמיתי" של חלקי התצריף, הינו לעולם תמונה אחת. התבנית על פיה אמורים להרכיב את הפאזל נתונה טרם מלאכת הרכבתו (אף אם אינה ידועה למרכיב). מדימוי הפאזל נגזר גם מקומה של ההערכה - אנו מעריכים כאשר חסרות חתיכות פאזל. ההערכה הינה ברירת מחדל הנדרשת רק כאשר המציאות המגולמת בחתיכות הפאזל אינה זועקת לשמיים ומחייבת, לדאבון לבנו, פרשנות. אולם, למעט עובדות גשמיות מסויימות (מחבל בנקודת ציון גיאוגרפית, מיקום מנהיג במדינה מסויימת וכו') אלו נתונים יכולים להחשב "אמיתיים"? נדמה כי כאשר אנו עוסקים בתפניות מדיניות, מלחמות וכיו"ב רשימת הפרטים הגשמיים עליהם אין כביכול עוררין מותירה מרחב הערכה אדיר מימדים, שהוא הוא העיקר! בהקשרים כאלה אין ההערכה נובעת באיזשהו אופן לוגי מה"נתונים" אלא נגזרת מהם באמצעים פרשניים. כאן כושל דימוי הפאזל המתאר את התמונה המודיעינית כנוצרת בעבודה ממושכת וסיזיפית של צרוף חתיכות "נתונים". המושג "תמונת מודיעין" עצמו משקף את אותה תפישה עצמה המגולמת בדימוי הפאזל.

סבירויות, תרחישים ודפ"אות

נעבור לדיון ב"שיח הסבירויות", הזוכה לפופלאריות רבה כל כך בקרב אנשי המודיעין. אחד המדרבנים העיקריים בשימוש בטבלת הסבירויות הוא העובדה שאין מדובר בהתחייבות ישירה על הצפוי לקרות, כי אם הצגה של הערכה בלבד. בדיעבד, תמיד יקל לטעון כי המודיעין ביצע את תפקידו בכך שכלל את האירוע שהתרחש ב"מדרג הסבירויות", גם אם הסתברותו הוגדרה כנמוכה, ובכך להטיל את האחריות על המפקד, שלא התייחס לאפשרות זו. זכור לרעה הפלפול האוחר (למלחמת יום כיפור כדוגמא, אך כך גם היה בכשלונות מודיעיניים נוספים) על האם המודיעין יצא ידי חובה כאשר טען שמלחמה אפשרית, אך "בסבירות נמוכה"... כותבי מסמכי מודיעין מרבים גם להשתמש במושגים "ככל הנראה", "יתכן ש", "סביר ש" ועוד, אשר אף הם באים לסייג את האמירה העוקבת להם ובכך להותיר פתח (בריחה) לאיש המודיעין. אחד המאפיינים המוכרים הינו מצב בו אנשי המודיעין דנים שעות ארוכות האם לנסח "כנראה" או "ככל הנראה" או דווקא "סביר". מעבר להיותם ביטויים המשאירים פתח (בריחה), פעמים רבות גם אינם מובנים לקברניטים ולמפקדים אליהם מופנים המסמכים. מוכר מקרה בו הועברו שאלונים בקרב בכירי הצבא אשר ניסו לאמוד כיצד הם מבינים כל אחד מהביטויים. ההבדלים בין האנשים השונים היה גדול מאוד ותשובותיהם המחישו את הפער הגדול בין האופן שהבינו אותם לאופן בו אנשי המודיעין שכתבו את המסמכים הבינו אותם.

בפרק על תפיסת המודיעין המסורתית הגדרנו שתי קטגוריות שונות של סבירות: סבירות הכרתית וסבירות סטטיסטית. נעסוק תחילה בסבירות ההכרתית. העובדה, שאיש המודיעין מציין טרם אמירה את מידת בטחונו בה, אינה מספקת כדי להבין מדוע בחר לומר אמירה זו ולא אחרת מלכתחילה. כלומר, ציון מידת הביטחון באמירה אינו מהווה גישה למודיעין אלא סוג של הסתייגות של איש המודיעין מאמירותיו הוא, אשר יכול להתקיים בכל אחת מהגישות שפגשנו קודם לכן. אם כך הדבר, הרי שאין ציון מידת הבטחון מיישב אי אלו מהקשיים בגישות להתרעה אשר על מהותן עמדנו עד כה. לעיתים, ציון מידת הביטחון של איש המודיעין באמירתו נועדה לפטור אותו מאי הנוחות שבאמירתה ולהעביר חלק מן האחריות עליה למקבל ההחלטות ("הלא אני אמרתי שאיני בטוח ב...").

אולם, מה באשר להסתברות הסטטיסטית? מדוע איננו יכולים להקנות להתרחשויות סבירות בהתאם לתוחלת התרחשותן? על מנת לענות על שאלות אלו יש להרחיב כמעא על ההסתברות הסטטיסטית. מקורו של השימוש בשיח הסבירותי ממן זה הוא במידול מתמטי של "המציאות": תורת ההסתברות הינה תחום מתמטי, אשר בבסיסו עומדת היכולת לחזות תוצאות ניסוי או סדרת ניסויים (תלויים או בלתי-תלויים), ולהצביע על יחס ההתפלגות תוצאותיהם. בראשיתה של תורת ההסתברות המתימטית היה זה העיסוק בהימורים ובמשחקי מזל שסיפק חלק ניכר מהמוטיבציה להתפתחותה. הנתון הבסיסי ביותר הנדרש לשם מתן חיזוי שכזה הינו "מרחב המדגם". מרחב זה מתייחס לכלל התוצאות האפשריות לניסוי שעתיד להתבצע. לדוגמא, בזריקת קוביה אנו יודעים מראש כי התוצאה נעה בין 1 ל-6. לא ניתן לדבר על סבירות התרחשותה של תוצאה מסויימת לניסוי ללא נתון זה, שכן סבירות כל תוצאה הינה יחסית לסבירות כל תוצאה אחרת (לדוגמא, לכל צד של קוביה לא מוטה יש סיכוי של שישית שיהיה הצד העליון בזריקה הוגנת - זאת הואיל וידוע מראש שיש 6 תוצאות אפשריות להטלת קוביה).

גם עבור איש המודיעין משמשת תורת ההסתברות כלי המאפשר ליישם את המודל המתמטי על "המציאות": ע"י הגדרת הניסוי שאותו הוא רוצה לבחון יוכל לחזות את תוצאותיו, קרי את שעתיד להתרחש "במציאות". מאחר שאיש המודיעין תופש עצמו כאחראי לצפות ולנבא את שעתיד להתרחש, נהיר מדוע כלי זה הולם אותו ככפפה ליד. כאמור, לצד הגדרת הניסוי אותו יש להעריך (האם יפרצו הסורים במתקפה?), נדרש לזהות את "מרחב המדגם" – כלומר את סך התוצאות האפשריות לניסוי. מכאן אנו למדים, כי בבואו להנפיק סבירות להערכת מודיעין מכריז איש המודיעין – ביודעין או שלא ביודעין – כי הוא יודע לאפיין, הן את הניסוי והן את כלל התוצאות האפשריות שלו. כלומר, בידיו נמצאת "התמונה המלאה של המציאות", ובכך מתאפשר לו להצביע על התפלגות הסבירויות של כל ההתרחשויות האפשריות.

את הבלבול הקיים בפועל בין סבירות הכרתית לסבירות סטטיסטית ניתן להדגים בסיפור המפורסם אודות רב אלוף (מיל.) רפאל איתן (רפול), כאשר הציגו לו מבצע במזג אוויר מסויים היה תנאי לביצועו וטענו בפניו שלאחר בדיקות רבות 90% שמזג האוויר יהיה מתאים (סבירות סטטיסטית), הוא ענה להם: לא נכון 50%, או שיהיה מזג אוויר מתאים או שלא... (סבירות הכרתית).

מכל האמור לעיל, נובע כי השימוש בכלי ההסתברותי מקורו בהנחה מפוקפקת מאוד: כל התוצאות האפשריות נמצאות "שם", ניתן להצביע עליהן ולתחום אותן, ולכן ניתן לקבוע את הסבירות להתקבלותה של תוצאה מסויימת. בנוסף, ניתן לראות שכלי זה, לא רק שאינו פוטר את איש המודיעין מהמחוייבות לאמיתות הערכתו ("האירוע שהתרחש היה בסבירות נמוכה"), הוא אף מכריח אותו להתחייב לכך שאכן זיהה לאשורן את כל האפשרויות ב"מציאות". לעולם לא יוכל לטעון שהיה מופתע מהתרחשות שקרתה - לא תיתכן תוצאה של הניסוי שלא הכיר. פרושה בפנינו, אם כן, הבעייתיות המהותית שבשימוש בכלי זה: בהיותו כלי המגיע מעולם של "מציאות אובייקטיבית" הוא מגדיר את גבולות המציאות האפשרית ומציב מחסום מחשבתי שלא מאפשר הגעה אל תוצאות החורגות ממסגרת המוכר. תפניות אסטרטגיות הינן לעולם דבר חדש, מהפכני, שלא ארע לפני כן, ולכן נקודות המוצא של גישת הסבירויות לעולם לא יאפשרו להתמודד עם נושא חדש במהותו ולפיכך מחוץ למרחב המדגם.

באורח מעודן משהו, נחבאים אותם כשלים תפישתיים שב"שיח הסבירויות" גם בתרחישים ובדפ"אות. כביכול, הצגה של מספר תרחישים או דפ"אות הינה אופן התמודדות עם הקושי שבהתחייבות לדרך פעולה אפשרית (תרחיש) אחת ויחידה של היריב. אולם, אם בחרנו להעלות ארבעה תרחישים, השאלה המתבקשת היא, כמובן, מדוע דווקא אלו? לכך אין תשובה מספקת. התרחישים (דפ"אות), באופן מובלע, שוב משקפים דרגות שונות של אמונה או סיכוי של החוקר בהתהוות אפשרויות שונות ועל כן נתונים לאותה ביקורת שהעלנו כנגד הסבירויות. באם ארבעת התרחישים שנבחרו מפלחים ביניהם את כל האפשרויות ב"מציאות"? ברור שלא (ולעדות ראו את כל המקרים בהם הועלו תרחישים רבים שאף לא אחד מהם התממש). כמו הסבירויות, התרחישים לעולם מנוסחים במסגרת עולם המושגים הנוכחי, בלי לשנותו או לבחון את תקפותו.


משסיים הקורא את כל תתי החלקים אשר דנו בבעייתיות שבתפישת המודיעין המסורתית הוא מוזמן לעבור לתת הפרק הבא בכתיבה המשותפת - הבעיתיות בתפישת המודיעין מבית מדרשו של יצחק בן ישראל. בחלק זה נדון בגישה שונה למודיעין שהוצעה ע"י יצחק בן ישראל.


בחזרה לדף ההגיונות שבבסיס תפישת המודיעין המסורתית - מבט ביקורתי


בחזרה לדף הבעיתיות בהגיונותיה של תפישת המודיעין המסורתית