פריט ידע סיכומים של צוות מלחמת יום-כיפור

צוות יום הכיפורים סיכום פגישה מיום 7.9.06 נוכחים: אסתי, אילונה, אילן, נעמה נעדרים: איתן, אהוד

סיכמה: נעמה.

אילונה – האסוציאציה מהקריאה והצפייה בסרט היא אמ"ן כגיבור הטראגי מהטרגדיה היוונית וחטא היוהרה הגורם לנפילה שלו. הבנה שהמלחמה הזו לא נגמרה אלא ממשיכה להיות פצע מדמם באמ"ן ובחברה הישראלית. עדיין חלק מהחומרים – חסויים ואין גישה אליהם. תחושה של המודיעין שאין מחסור במידע. נתק בין האיסוף והפרשנות שהביא לקריאה לא נכונה של המידע שהיה. המבנה הארגוני לא סיפק את היעוד: לספק התרעה. בפוליטיקה הארגונית: מאבקי כח פוליטיים בין איסוף ומחקר. ההררכייה במעבר המידע מייצרת איבוד של האותנטיות של המידע ובכך מנטרלת אותו. דימוי נוסף: "עיניים עצומות לרוחה". הכל היה שם ולא ראו. תחושה של בושה וכאב באמ"ן, מול הצעירים, הפקודים. היה מידע אבל הקונספציה סייעה להתעלם ממנו. האישיות של אלי זעירא כראמ"ן (בסרט): כריזמאטי, בטחון עצמי מופרז, יהירות, השפעה על קברניטים ומקבלי החלטות, זילזול באוייב. טעות של אבחנה לא נכונה בין מידע ופרשנות: מידע שלא תואם את הקונספציה ולא מסתדר עם התמונה שאמ"ן מצייר – לא נמסר לקברניטים. ראמ"ן ניזון מכך שחצי שנה לפני כן כולם חשבו שתהיה מלחמה ולא היתה (טעות מסוג ראשון לעומת טעות מסוג שני).

אסתי – קראה את הספר של אלי זעירא. ריחמה עליו והזדהתה איתו! מרגישה שעיקר הטראומה הדיעה לא מכך שלא ידעו להתריע על הכוונות למלחמה אלא מכך שועדת אגרנט הטילה את כל האחריות על הדרג הצבאי ופטרה לגמרי את הדרג המדיני. לא ברור אם אמ"ן (אז וגם היום) יכול להתמודד עם האחריות העצומה הזו. שאלת האחריות – מאוד מתחדדת דרך המלחמה (הדגמה מעולם המיון בארוע של התאבדות חייל...). ההתחשבנות של אלי זעירא בספרו היא מול הדרג המדיני: עד היכן האחריות היא של אמ"ן ומהיכן – כבר לא שלו. הכנות מול כוונות: היתה פנטזיה שמודיעין יכול לומר כמה ימים / שעות מראש שעומדת לפרוץ מלחמה. זעירא בספרו מפרט 13 מקרים כדי לבסס את טענתו שבכל המקרים שמדינות רצו לפתוח במלחמה בהפתעה – הן הצליחו לעשות זאת. התחרות מול המוסד: עזרה לאמ"ן להתבצר בעמדתו מול עמדת המוסד שהיתה הפוכה. המוסד "עקף" את שיתוף הפעולה עם אמ"ן והביא מידע מ"בבל" ישירות לקברניט. תחושה קשה ביחס למשמעות ההצלחה באמ"ן לעומת משמעותו של הכשלון. חוייה ארגונית קשה. מה שמייצר תוכן הוא הטעויות (כמו במיון...) ההצלחות – נחשבות מובן מאליו.

• יש משמעות לכך שקראנו את חומרי המלחמה "ההיא" בצל מאורעות המלחמה הנוכחית. מפגש עם ה dna הישראלי והאמ"ני. קשה לעשות על זה למידה ולהפיק לקחים. יש גם קושי ללמוד מתוך תחושה של כשלון.

"אני מספיק גאה במה שאני יודע בכדי להודות בצניעות שאינני יודע הכל" (נאבוקוב, לוליטה. באדיבות אילונה). האם היוהרה קשורה בחוסר בטחון? בהעדר גאוה??

נסיון לפענח מה הם ההגיונות התיפקודיים, ששימשו כהנחות יסוד באמ"ן, 1973:

1. התרכזות במתן התרעה מפני מלחמה כוללת.

2. עבודת המודיעין כתהליך "מדעי": נתק בין איסוף ופרשנות, לא "ללכלך" את המדע, יש אמת אחת ואנחנו "חושפים" אותה, ולא שותפים בעיצוב שלה. כלי החקירה – אובייקטיבים, נטרליים, "מדעיים".

3. המבנה של החיל – משרת את הרצון בהגדרה ותחימה מדוייקים של כל עיסוק: איסוף – מחקר.

4. המודיעין חשוף מאוד לפוליטיקה...

5. חשש מפני התרעת שוא – גם מטעמים מקצועיים וגם מטעמים פוליטיים וכלכליים. פחד זה גדול מן הפחד להחמיץ התרעת אמת שנתפס ברמת היתכנות נמוכה יותר לפני אוקטובר 1973. חשש שהתרעת שוא עלולה לגרום למלחמה.

הזהירות של התיפקוד כתגובה פוסט טראומטית:

נרטיבים מתחרים: אמ"ן כעיוור / חרש / מטומטם אמ"ן כיהיר אמ"ן כשעיר לעזאזל של הדרג המדיני אמ"ן כמנסה לספר את הסיפור של המציאות האובייקטיבית החיצונית (סטרילי, דוור)

משימה: לקרוא שוב את החומרים כדי לנסות להמשיג: מה הם ההגיונות התיפקודיים של אמ"ן בתקופת המלחמה מה הם הנרטיבים המתחרים

ודרך 3 השאלות המנוסחות בדף הפתיחה: מה תפקידו של האירוע הטראומטי באמ"ן? מה ההשלכות שלו? מה מקומו כמעצב במאבק הפראדיגמאטי?

סיכום פגישה מיום 20.9.2006 סיכמה: נעמה נוכחים: אסתי, אילונה, אילן, איתן ונעמה. נעדר: אהוד הוזמן והצטרף: יוסי שריאל

יתכן שמיצינו את הלמידה השואלת "מה היה שם" ונכון לעבור לשאול "מה יום הכיפורים עשה לאמ"ן".

לדעת יוסי - כשלון ההתרעה היה רק אחד הכשלונות המודיעיניים ביום הכיפורים (ולא הגדול שבהם!). היה גם כשלון של הקונספציה: מה היריב מסוגל, איך הסדיר יבלום את המערכה... יש מי שיאמר שההבדל בין מל' יוהכ"פ ל"שינוי כיוון" הוא שביום כיפור השפענו - וגרמנו לטעות, ובשינוי כיוון - פשוט לא השפענו. האם זה תוצאתי? האם נוצר פחד להשפיע?

תוצאות של מלחמת יום הכיפורים:

"פלורליזם מחקרי" והשפעה על מבנה הקהילה ואמ"ן

בידול

מרכזיות ההתרעה

האם במלחמת יום הכיפורים היו מנגנונים של למידה תוך כדי מלחמה?? איזו למידה התאפשרה בעקבות המלחמה? למידה כיצד להימנע מטעויות??

צירים להמשך הלמידה:

אמ"ן כשותף לעומת אמ"ן כיועץ (פיתוח באחריות אילונה + אסתי).

תהליכי למידה בעקבות משברים: מה מאפיין אותם, מה מתאפשר בהם ומה לא... (פיתוח באחריות אילן ובשאיפה גם אהוד).

מה באופו שבו התמודדנו עם האתגר של החיזבאללה ב 2006 יכול להיות קשור למשקעים ממלחמת יום הכיפורים (פיתוח באחריות נעמה).

מתכננים להיפגש עם: חגי לוטן, חגי מן (קמ"ן פצ"ן ב 1973).

תאריכי המפגש הבא: 15.10 11 עד 1 וחצי בענף.

שאלות למפגש אמ"ן כיועץ או שותף (אילונה+אסתי):

הצפייה מאמ"ן – ההתרעה היא צפייה קונקרטית מאמ"ן לייעוץ, לא לשותפות. גם מסקנות ועדת אגרנת עוסקות בכשל ההתרעה, לא בסוגית השותפות. כיצד באה לידי ביטוי שותפות? כיצד מגדירים אותה? האם פרושה הוא לדאוג שהייעוץ יתקבל או שאמ"ן היה מעוניין מנדט לעשייה/החלטה כלשהי? האם שותפות וייעוץ יכולים לחיות יחד? האם שותפות מחייבת לוותר על גישה "אובייקטיבית" הנתפסת כרלוונטית לייעוץ? מה הרווח וההפסד של כל אחת מהגישות? האם האחת נתפסת כיותר "מסוכנת"?

סוגיית השותפות מול יעוץ מכוונת לבחינה החוצה – לממשקים שבין אמ"ן לשחקנים אחרים בזירה. האם הנבירה של אמ"ן פנימה לבדק בית "תוקעת" אותו ובאה על חשבון בחינת הממשקים החוצה (ראה מאמר "תום עידן אגרנט")? האם תפקיד היועץ תלוי הסוג הקשרים הפרסונליים שבין ר'אמ"ן לקברניטים ?

מחשבות לקראת מפגש הלמידה הענפי (אסתי):

לחברי הקבוצה החרוצים שלום, אני לא מצליחה למקד את הדברים ע"פ השאלות הרלוונטית למפגש, ובכל זאת, כמה נושאים שנארים לי שוים דיבור מתוך הלמידה שלנו:

1) נראה לי שהדימויים שהעלנו מכניסים קצת סדר ולכן כדאי לשתף את הפורום במרכזיים שבהם: אמן כגיבור הטראגי החוטא בחטא היוהרה. עייניים עצומות לרווחה.וכן בנרטיבים המתחרים: אמן כעיוור/חרש/מטומטם/ אמן כיהיר/ שעיר לעזאזל/ מנסה לספר את הסיפור של המציאות החיצונית. 2) להקדיש מקום הן לשאלת הלמידה מתוך כשלון והן לשאלת העשיה מתוך תחושת כישלון. לגבי הלמידה - לא רק היכולת לעשות בירור אמיתי כאשר אתה חושש לראשך, אלא גם היכולת "להחזיר את הבטחון העצמי" לאחר שחטפת מכל הכיוונים. האם למשל גם אמן אימץ משהו מההאשמות שהוא עיוור/ חרש/ מטומטם/ יהיר. עד כמה אנחנו כארגון נוטים ליחוסים פנימיים או חיצוניים. האם יחוס חיצוני בהכרח אינו למידה ? מה בין תגובת מגננה לתגובת בושה וקבלת הדין? באשר לעשייה מתוך כישלון, ובהתייחס למלחמה הנוכחית, עד כמה הטראומה מביאה ל"הורדת פרופיל", ככל שפחות נעז להשפיע כך גם הסיכוי לכשלון פוחת? למה כדאי לאמן לקחת על עצמו תפקיד יותר מרכזי אם הסיכוי לכשלון גדל. 3) האם השינויים והלקחים שיושמו בעקבות המלחמה פועלים מהראש או מהבטן ועד כמה הם באמת משרתים: במישור המעשי - חובת התרעה אישית, יחידת בקרה וכו', לקחים הגיוניים ומקדמים. במישור הרגשי - לא בהכרח למידה מקדמת - אולי נתפס שהערכות מעורפלות יותר פחות מסוכנות, העברת האחריות לאחרים (להעביר הרבה חומר לקברניטים ואיתו גם את האחריות, שלא יגידו שלא ידעו)וכו'. 4) עולה שאלת הלמידה פנימה מול למידה עם שותפים/ לקוחות. האם יש מספיק עיסוק בשאלת אמ"ן עם הסביבה או שאנחנומתעסקים בבועה שלנו פנימה (נכון גם לשאלת הלמידה הענפית). 5)שאלת האיסוף מול מחקר - נראת שאלה מהותית כבר אז. האם קיבלה מספיק מקום בחשיבה החיילית?</text>