יום עיון בנושא מלחמת לבנון השנייה

מתוך המקהל - קבוצת למידה בנושא מודיעין מערכתי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כהקדמה ליום זה, חשוב לזכור שהזירה הלבנונית היא זירה משנית. הזירה המרכזית הייתה ונשארה הזירה הפלסטינית, והאיום העתידי המרכזי היא איראן.

מושב ראשון- היבטים אסטרטגיים למלחמה

אלוף (מיל') גיורא רום:

ההערות נגד המודיעין בזמן המלחמה קשורות כנראה לחוסר במודיעין על כוחותינו ועל יכולותינו, ולא בחוסר מודיעין על החיזבאללה.

יעדי המלחמה שהוגדרו על ידי הממשלה היו: להרחיק את אנשי החיזבאללה מהגבול, לפגוע בפעילותם, להרתיע אותם, להביא להתערבות בינלאומית בלבנון, לייצר תנאים להשבת החטופים ולמנוע שיקום של פעילות איראנית בלבנון (עניין הקטיושות נכנס ליעדי המלחמה רק בשלב מאוחר יותר). יעדים אלו תורגמו לתפיסה צבאית- חיל האוויר ינתק את לבנון מסוריה, ופיקוד צפון יפעל לאורך הגבול באופן נקודתי ומבלי לגרור כניסה מאסיבית ללבנון. עם זאת, לא ירדו היעדים אל המערך המבצעי של צה"ל, ולכן אנשיו חשו חוסר בהכוונה ובמטרה.

החיזבאללה הוא ארגון מיוחד. יש בו תכונות של צבא סדיר וסגנון פעילות של ארגון גרילה. על צה"ל היה להכין תוכנית התפורה במיוחד לארגון ייחודי שכזה, אך הדבר לא נעשה. בעיקר התעלם צה"ל ממערך הקטיושות, ולא מצא לכך פתרון הולם. אי לכך, בחר צה"ל להשתמש בתכנית מנוף, לפיה חיל האוויר יפגע קשות בתשתיות של לבנון ושל החיזבאללה ובכך ירתיע את החיזבאללה משימוש במערך הקטיושות. תכנית זו נכשלה כמובן. בעצם, ניתן לומר כי צה"ל והחיזבאללה שיחקו זה נגד זה, אך על שני מגרשים שונים. צה"ל שיחק במגרש התשתיות (שם הוא ניצח די מהר, אך לדבר לא הייתה השפעה ממשית), ואילו החיזבאללה שיחק במגרש הקטיושות (שם ניצח וזכה להדים גדולים בשיח הציבורי). עם זאת, לאורך המלחמה שחררו הדרג המדיני והצבאי אותות ניצחון, והיו מנוקים מהשיח הציבורי. הדבר נתן כוח רב לתקשורת, שהפכה לחוליה המקשרת בין הדרג הצבאי והמדיני לבין הציבור.

תא"ל (מיל') שלמה ברום:

חלק גדול מהתחושה הקשה בעקבות המלחמה נובע מפער שהיה בין הציפיות בציבור לבין ההישגים האפשריים במלחמה מהסוג הזה. המלחמה נגד ישראל קיבלה אופי בלתי סדיר בשל העליונות הברורה של ישראל במישור הלחימה הסדירה. על כן בוחרים עמי ערב בכלים שמעל למלחמה סדירה (נשק בלתי קונוונציונלי) ובכלי שמתחת למלחמה סדירה (טרור וגרילה). ישראל (כמו גם ארה"ב בעיראק) מתקשה להתמודד עם הלחימה האסימטרית הזו, במיוחד כאשר הצד השני מקבל תמיכה משאבית וטכנולוגית ממדינה סדירה.

אפשר להכריע ארגוני גרילה, אך הדבר דורש פעילות ממושכת ומתמדת. אין יכולת לייצר הכרעה בזמן קצר, שכן האופי הגרילי (המפורק והחבוי בתוך ריכוזי אוכלוסיה) מונע מכה מכרעת. הצבא הבין זאת ולכן הציג מטרות מוגבלות, אך הציבור קיבל שדר של "הולכים על כל הקופה". פער זה הפך לכוח מניע במלחמה.

פרופ' אשר ססר:

בני אדם לוקים בקוגניציה מאוחרת. ישראל מבינה את משמעות האיומים עליה רק לאחר שהם פעילים. מלחמת לבנון לא הייתה עוד מלחמה ישראלית-עריבית, שכן בצד הערבי עמדה איראן (שאינה דומה לעמי ערב).

המלחמה הושפעה מירידה של הכוחות הערביים במזרח התיכון (מצרים, סוריה, עיראק וערב הסעודית), ועליה של כוחות בלתי ערביים (איראן ותורכיה). הערביות הפוליטית ששגשגה בשנות ה-50 וה-60 נעלמה כמעט לחלוטין. היחלשות הכוח המדינתי הביא לעליה בכוחות החברתיים הראשוניים (כגון שבטים, ארגוני דת רדיקאליים וכדומה). הדבר יוצר תוהו ובוהו אזורי, שעליו אין לנו השפעה רבה.

מושב שני- המערכת הישראלית

אלוף (מיל') גיורא איילנד:

לישראל יש שני קשיים לפעול באופן אפקטיבי. הקושי הראשון הוא חוסר היציבות של ממשלה בישראל. הדבר משפיע על יכולת הממשלה (ובעיקר ראש הממשלה) לקבל החלטות, שכן כל החלטה צריכה להתבצע בדיסקרטיות (כדי שלא ישתמשו בה כנגד הממשלה בעתיד). הקושי השני הוא התנהלות ראש הממשלה בקבלת ההחלטות. ראש הממשלה פועל ללא מטה תומך, מלבד המועצה לביטחון לאומי אשר מנותקת גיאוגרפית ותפקודית מראש הממשלה. אי לכך, לפני תהליך קבלת החלטות אין במשרד ראש הממשלה דיון אמיתי לגבי אפשרויות לפעולה. כמו כן, אין הכירות אמיתית עם היכולות של צה"ל.

אלוף יצחק גרשון:

חשוב להדגיש כי לפיקוד העורף יש אחריות רק בזמן חירום של מלחמה. חירום שנובע מגורמים אחרים (טרור, אסונות טבע וכו') לא נמצא בתחום האחריות של הפיקוד. חלוקת האחריות בין גופים כה רבים (פיקוד העורף, המשטרה, מגן דוד אדום, מכבי האש ומוסדות ממשלה ועירייה) מקשה על הפעילות אל מול העורף.

כדי לנסות ולהתמודד עם המצב, הקים אלוף גרשון מערכת הפעלה משותפת לכל גופי החירום. ואכן, בתקופת המלחמה הייתה ההפעלה של כוחות החירום יעילה ביותר. כעת יש צורך להשקיע באיחוד המערכות לבניין הכוח, כך שגופי החירום השונים יוכלו לחלק ביניהם משאבים על פי מפת האיומים העתידיים.

ד"ר יוסי בכר:

החלק הקל במחיר הכלכלי של הלחימה הן ההוצאות הישירות- תקציב צה"ל, איבוד הכנסה והפסדים בעורף. החלק העיקרי והקשה יותר הן ההוצאות העקיפות- פגיעות ארוכות טווח במשק (אלה היו גרועות הרבה פחות מהמצופה), פגיעה בתיירות ושינוי בסדרי עדיפויות כלכליות חברתיות-צבאיות. אך למרות הקשיים, ועל אף התנודות הרבות שחלו בישראל בשנה האחרונה (התפטרות שר האוצר נתניהו, ההתנתקות, פיצול הליכוד, מחלת ראש הממשלה, בחירות ברשות ועוד), מצליח המשק הישראלי לשמור על יציבות.

מושב שלישי- השפעת המלחמה על הזירה הפלסטינית

אבי יששכרוף:

גילויי התמיכה של הקהל הפלסטיני בחיזבאללה היו מועטים בזמן המלחמה, ונעלמו כמעט לגמרי לאחריה. המלחמה אמנם העלתה את ההתנגדות הפלסטינית למשא ומתן עם ישראל (על פי סקר של שקאקי), אך גם העלתה את התמיכה בפתח. ההשפעה המשמעותית ביותר של המלחמה על דעת הקהל היא הגדלת התמיכה בשימוש ברקטות כנגד ישראל, שכן דרך זו נתפסת כאפקטיבית יותר.

נשאלת השאלה כיצד השפיעה המלחמה על יכולת ההרתעה של ישראל. הסקט של שקאקי מלמד על 85% המאמינים כי ישראל חלשה עכשיו. עם זאת, דיבורים לחוד ומעשים לחוד. ניתן להניח כי התמונות מלבנון ימנעו מקבוצות בעלות אינטרסים פלסטינאים לחטוף שוב חייל. עם זאת, ארגונים קיצוניים, שמוכנים להקריב הכל למען מלחמת הקודש, לא ימאנו להשתמש בכלים אלו, גם במחיר של פגיעה באינטרסים הפלסטינאים.

ח"כ אפרים סנה:

המלחמה לימדה שאין תוחלת בצעדים חד-צדדיים. כמו כן, המלחמה הדגישה שני מחנות במזרח התיכון- הכוח הקיצוני (איראן וסוריה) מול הכוח המתון (מצרים, סעודיה, ירדן וישראל). הדבר היחיד המונע ממדינות ערב המתונות להתייצב באופן גלוי וברור לצידה של ישראל הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. סכסוך זה גם מביא לניוון של צה"ל, שנאלץ להתעסק רוב הזמן בפעילות מג"ב. מכאן ניתן להבין את החשיבות הרבה שבסגירת התיק הפלסטיני, ובכך לחזק את ישראל באופן מדיני וצבאי.

ח"כ עתניאל שנלר:

החמאס הולך ונדמה לחיזבאללה מבחינת ארגון. בקרוב נעמוד מול צבא מסודר בעל משאבים גם בעזה. השינוי הזה החל לפני המלחמה, אך זאת העצימה אותו והפכה את הסיכון שבו ליותר קונקרטי.

ח"כ ישראל כץ:

הבעיה המרכזית בהתנתקות היא שלא היה ניתוק אמיתי. מבחינה אזרחית ישראל עדיין לוקחת אחריות על עזה. יש צורך להתנתק לחלוטין מעזה מבחינת תשתיות, משאבים ובירוקרטיה. כמו כן, על אף האחריות אין תגובה אמיתית לקסאמים. הדבר פוגע ביכולת ההרתעה הישראלית. זה צריך להיות הלקח מהמלחמה בלבנון.

הרצאת סיכום- שר הביטחון עמיר פרץ

היו הישגים ישראלים במלחמה- הפגיעה הקשה בחיזבאלה, חידוד הסכנה שבציר הרשע וחיזוק הציר המערבי המתון. עם זאת, הישגים אלו נבלעו ברגש השלילי שנבע מכישלון לשחרר את החטופים.

המלחמה הבהירה לישראל שאסור להעלים עין מהתעצמות הכוחות הרדיקאליים באזור (כפי שעשתה אל מול בניית תשתית החיזבאללה ומערך הרקטות בשנים האחרונות). כמו כן, המלחמה הבהירה את הצורך בחיזוק הקשרים המדיניים עם הציר המתון, בהפעלת הכוחות הבינלאומיים, ובבחינת הסיכונים והסיכויים בחזית הסורית.