כישלונותיהם החוזרים ונשנים של גופי המודיעין מחייבים בחינה מחודשת של אותם ההגיונות העומדים בבסיסה של תפישה זו. לכן, לאחר שבחנו את ההגיונות הבסיסיים של תפישת המודיעין המסורתית, הבה נביט בהם שוב מתוך הסתכלות ביקורתית.
תחילה, כפי שאמרנו, אין הבחנה מהותית בין ההגיונות המודיעיניים המנחים את קמ"ן גדוד החי"ר בשטחים להגיונות המנחים את החוקרים המדיניים בחטיבת המחקר באמ"ן. בכך, אין אנו קובעים כי אין הבחנה בין התכנים השונים כל כך של גורמים אלה, אלא שעולמות הדימויים והמושגים שלהם דומים מאוד. דמיון מפתיע זה בולט על רקע השוני העמוק בין שני העולמות המודיעיניים הנבדלים הללו: בין מוכוון לחימה טקטית למוכוון מדיניות אסטרטגית, בין קשור בטבורו לעולם חומרי של אמצעי לחימה ויכולות לקשור בעולם מופשט של הגיונות ורעיונות, ועוד. ספרי היסוד של תורת המודיעין המסורתית מוכוונים לכל אנשי המודיעין כאחד, ללא כל הבחנה ובכך מטשטשים את הבדלים הזועקים לשמיים בין סביבות הפעולה השונות של אנשי מודיעין שונים. האמנם מודיעין הוא מודיעין הוא מודיעין באשר הוא? האם המסגרת הרעיונית והמושגית שמספק קורס קמ"נים בצה"ל תקפה למן קמ"ן הגדוד ועד ראש חטיבת המחקר באמ"ן?
נעבור לסוגי ההסברים שמספק המודיעין לעצמו על מנת להסביר כיצד הוא יכול לעמוד במשימותיו. ראשית כל - אין ביכולתנו להבין "באמת" את ההגיונות הנחבאים בתוך ראשיהם של יריבינו (הן של יחיד והן של קבוצה). איננו טוענים כי שימוש במושגים מעולם הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, חקר ההיסטוריה, ועוד, אינו יכול להעשיר את הדיון ביריב. אך, אם מבקשים אנו להיות מסוגלים להכנס לראשו הרי שנדונו מראש לכשלון. די בחוסר התוחלת בלנבא את פעולות קרובנו ויקירנו בחיינו הפרטיים (החולקים עימנו מטען תרבותי כה רב) כדי למנוע מאיתנו לחטוא בחטא היוהרה שבלהבין "באמת" את האחר, עד כדי חיזוי פעולותיו. נדמה כי העובדה כי מעולם לא הצלחנו להתריע על תפנית משמעותית בהתנהגות היריב באמצעות נסיון להתבונן בעולם מבעד לעיניו צריכה ללמד אותנו לקח משמעותי...(להרחבה אודות חוסר התוחלת של גישה זו ראו התייחסות בפרק כשלונה של ההתרעה).
נותרנו, איפוא, עם הגישה השנייה להסבר היכולת לצפות את העתיד - הגישה התרה אחר חוקיות סיבתית בהתהוותם של איומים מוגדרים מראש. על מנת לעמוד על הקשיים המובנים בתפישה זו בהקשרים מסויימים, נפנה אל מחקרו של צבי לניר העוסק בסוגים שונים של הפתעה. נבחן את המושגים המרכזיים בגישתו, המתמקדת בסוגיית ההתרעה ברמה האסטרטגית ונשענת על מחקרים רבים שנעשו על ידי תיאורטיקנים של ההתרעה והמודיעין האמריקאי. המושגים הבסיסיים של גישה זו הינם: "ההפתעה הבסיסית" ו"ההפתעה המצבית". נסביר קודם את המושגים עצמם ולאחר מכן את שורשי המחקר של סוגיית ההפתעה שהשפיעו על צבי לניר. מספרים על נח וובסטר, מחברו של המילון הנודע, כי יום אחד הקדים שוב לביתו ומצא את אישתו בזרועותיו של המשרת. "הפתעת אותי" אמרה האישה. "ואת הדהמת אותי", ענה לה וובסטר. לכאורה, שניהם היו נתונים במצב דומה, שניהם הופתעו. ובכל זאת, מה הבדל בין ההפתעה של ובסטר לזו של אישתו? הראשון, נחשף למעמד שזיעזע אותו לחלוטין. תמונת העולם שלו על עצמו ועל מערכת היחסים שלו עם אישתו התבדתה לפתע בצורה חד משמעית. לא כך הגברת וובסטר. היא אמנם הופתעה מהגעת בעלה מוקדם מהרגיל, אך מערכת דימוייה על עצמה, על סביבתה ועל בעלה לא השתנתה. זאת ועוד, היה עליה להניח שיתכן שבמוקדם או במאוחר תחשף בגידתה ע"י בעלה. מבחינתה של גברת וובסטר התרחשה תקלה, אך מבחינתו של מר וובסטר הארוע שקרה צריך לעורר מחשבות לא רק לגבי העולם הסובב אותו, אישתו, משרתו וכו', אלא בחינה מחודשת של מושגיו שלו כלפי עצמו. זהו רק הבדל אחד בין "ההפתעה" לבין ה"תדהמה" או בין ה"הפתעה המצבית" ל"הפתעה הבסיסית". הבדל נוסף הוא קשור למושג המרחב והזמן. את ה"הפתעה" ניתן לתחום בזמן ואילו ה"תדהמה" חלה על נושאים שמרחב התרחשותם רחב. מסקנה מכך מובילה אותנו להבדל שלישי, והוא נוגע לערכיות המידע כגורם שידיעתו מבעוד מועד, הייתה מונעת את הארוע הבלתי רצוי. בעוד שגברת ובסטר הייתה צריכה לדעת על כך שבעלה מקדים לחזור הביתה (פריט אחד בלבד), בשביל מר וובסטר, הערך האיבחוני של פרטי המידע שהוא "ספג" במגע עם אישתו היה נמוך מכדי שיוכל לפענח את התנהגותה. טענתו של צבי לניר הינה שבמשך שנים, פיתחו אירגונים רבים, לאו דווקא מודיעיניים, כלים רבים להתמודדות עם "הפתעות מצביות". כל הפתעה מצבית הביאה לתהליך הפקת לקחים של הארגון, שגררו עדכון נהלים, הגברת שיתוף הפעולה ועוד. כתוצאה מכך השתפרה היכולת של גופים רבים, בהם גופי המודיעין, להתמודד עם "הפתעות מצביות". לא כך לגבי "הפתעה בסיסית". גם לאחר שמערכות ארגוניות היו נתונות לתופעת ה"הפתעה הבסיסית" לא חל שיפור ביכולתן למנוע הפתעה בסיסית בעתיד. ניתן לבחון הפתעות רבות במהלך ההיסטוריה דרך הפריזמה של שני המושגים האלה. בהקשר למושגים אלו, ניתן לראות שההתרעות המודיעיניות מצליחות פעמים רבות למנוע הפתעות מצביות, אך אל מול הפתעות בסיסיות, שדווקא אל מולן חשיבות ההתרעה גדולה שבעתיים, המודיעין כושל בהתרעה.
אם אכן הצדק בידו של לניר, הרי שהרקע לרשימת הכשלונות המודיעיניים בהתרעה על תפניות מדיניות, מלחמות וכיו"ב אינו בליקויים מבניים בגופים מודיעיניים, בהעדר מוסר עבודה, ובאנשים גרועים (אף כי אלו ודאי שאינם מסייעים למודיעין להצליח). סיפורם של כשלונות מודיעיניים אינו של אי הצלחה בבחירה בין אפשרויות מוגדרות לתאור התהוותם של איומים. כשלונות מודיעיניים נוצרים על רקע העדר יכולת להגדיר את האיומים. לשון אחר, אבי הכשלון המודיעיני אינו מתן תשובות לא מספקות לשאלות ברורות, אלא אי ידיעה באיזה מושגים לשאול את השאלות ואלו שאלות לשאול. המחשב יכול לבנות מטריצות שונות של פאזלים באמצעות חלקים שיינתנו לו, אך אין ביכולתו לשאול שאלות אחרות. היכולת הקוגניטיבית לשאלת שאלות ולבחירת את המושגים בהם נשאלות השאלות הינן אנושיות בלבד ובהן טמונות הכשלונות המודיעיניים. כך, בעוד אשתו של וובסטר כשלה בכך שלא הבינה את תוחלת התרחשותו של ארוע שהייתה מודעת מאוד כי יכול להתממש (חזרתו של בעלה לביתם), הרי שוובסטר עצמו גילה לפתע כי עולם המושגים שלו אינו הולם לתאור הארוע שהיה עד לו. בחינה של תפישת המודיעין המסורתית מצביעה על כך כי, בלשונו של לניר, עניינה הוא פתרון חידות המתעוררות במסגרת עולם המושגים הקיים ולא להרחיבו או להעשיר אותו. גופי המודיעין הישראלי היו יכולים לסייע רבות לגברת וובסטר בהימנעות מחשיפת דבר בגידתה על ידי בעלה, אך היו מתקשים מאוד להחלץ מהשקפותיו של מר וובסטר שחוללו אצלו את הזעזוע העמוק. לסיכום, המודיעין הישראלי מתמחה בדיון באמצעות המושגים שהוא מכיר ונעדר תפישה מגובשת באשר להעשרת העולמות המושגיים שלו ויצירת מושגים חדשים לדיון באחר.
ניזכר באפיונים השונים שניתנו לגישה התרה אחר חוקיות סיבתית בהתהוותם של איומים מוגדרים מראש - מערכת מושגית א-פריורית, שפה משותפת עם היריב, הנחה בדבר מציאות בלתי תלויה במתבונן, ורדוקציה להגיונות פיסיקאליים-מיכאניסטיים. כל האפיונים הללו מתלכדים להגיון שניתן לנסחו כך - קיים איום ברור, השאלה הגדולה היא האם יתממש (ואם כן באיזו "סבירות"), על מנת לענות על שאלה זו יש לשרטט חוקיות (מיכאניסטית במהותה) הנחוצה לטובת התהוות האיום ולאתר סימנים הנפלטים בעת התממשותם של הצעדים הנדרשים בהתאם לחוקיות. הגיון זה, משתקף היטב במושג ההתרעה ובגישת הסימנים המעידים - אנו יוצאים מנקודת הנחה שאנו מצפים לאירוע מוכר שלקראתו יש רשימה של סימנים אותם אנו יודעים לזהות. גם הדיונים הרבים השואפים לחולל "סיעור מוחות" אינם פורצים את מסגרת ההגיון המדובר שכן הם מציגים אלטרנטיבות בתוך הממערכת המושגית הקיימת ואינם בוחנים לעולם את תקפותה של אותה מערכת מושגית עצמה.
לבעייתיות הניכרת עליה מצביע צבי לניר יש להוסיף כשל תפישתי עמוק נוסף - ההתיחסות לאיום (או הזדמנות) כאל דבר ברור שניתן לפרוט לצעדים מוחשיים-גשמיים ותו לא. אנו מדברים על מתקפה סורית כמו היתה זו סך הטנקים וכלי הלחימה האחרים הנוטלים בה חלק. אולם, מתקפה סורית היא בראש ובראשונה רעיון מופשט ותלוי הקשר. לא ניתן לבדל בין מתקפה סורית, למניעיה, מטרותיה, רצונות מחולליה, הרקע ההיסטורי להתהוותה ועוד. כמובן, שמתקפה סורית מתבטאת גם בשאון קרב, בירי תותחים, בהקזת דם ובעוד צעדים מוחשיים רבים, אך תאורה כהצטברותם של אלה הוא פשטני מאוד ומחמיץ רבות. מעבר לכך, לא זאת בלבד שמתקפה סורית היא מושג מופשט (שכן אין עצם הקרוי מתקפה סורית) אלא זהו מושג מופשט ישראלי. קרי, זהו מושג באמצעותו מסבירים לעצמם ישראלים את הצד היריב. ככזה, מושג זה הוא בראש ובראשונה יציר ישראלי שאינו מתאר דבר מה הנמצא "באמת" "שם". הצד השני אינו אנחנו; עובדה פשוטה זו טומנת בחובה תובנה משמעותית - כשאנו שומעים מלים שנאמרות "שם" בטלויזיה, כשאנו קוראים הצהרות של דמויות יריבות בעיתונות, אין לנו ברירה אלא להסבירן לעצמנו באמצעות המערכת המושגית שלנו. המודיעין מסביר את הצד השני (היריב) במושגים שהצד השני אינו משתמש בהם כלל ואף אם קיים מושג "דומה" אצלו, הפער התרבותי שולל כל יכולת להתיימר להסביר אותו "באמת". מושג, לעומת טנק, אינו עצם מוחשי גשמי המצוי במקום כלשהו. גם בצד השני מושג מסויים זוכה לפרשנויות שונות בהקשרים שונים ועל כן השאיפה שלנו להגיע להסבר תיאורי קולע אחד של מושג מופרכת ביסודה. הבנות אלה שומטות את הקרקע תחת הרצון להתריע על תפנית מדינית כמו היתה מחבל בדרכו לחצות את גדר ההפרדה.
לבסוף, בעייתיות מכרעת נוספת נעוצה בתבנית נתונים-הערכה-צפי עצמה. האמונה כי ישנם דברים "נתונים" אשר עליהם אין עוררין ועל בסיסם אנו מעריכים וצופים את העתיד כושלת מול שאלות מופשטות אותן שואל המודיעין את עצמו. אם אנו מעוניינים להבין אם קיים סיכוי לשלום עם מדינה ערבית מסויימת, מהם הנתונים עליהם עלינו להסתמך? אם מנהיג המדינה ציין בהזדמנות אחת (מול קהל מערבי) כי הוא תומך במשא ומתן לשלום ובהזדמנות אחרת (באמצעי התקשורת של מדינתו) כי הוא שולל שלום מכל וכל, מהו כאן ה"נתון"? עצם החתירה להבחנה בין הנתונים, היציבים והמוצקים, להערכה, האורירית וה"סובייקטיבית", מופרכת מיסודה. הנתונים, כמו ההערכה, קשורים במתבונן ובפרשנות שלו לארועים ואינם קיימים בפני עצמם וממתינים לגורמי האיסוף ש"יתלשו" אותם ממרקם המציאות ויעבירו אותם, כהווייתם, למחקר.
מכל האמור לעיל, אנו למדים כי על התחומים בהם המודיעין כושל שוב ושוב בהתרעה לא ניתן להחיל חוקיות מיכאניסטית להתהוות איומים מוגדרים. זאת, היות שהם עוסקים במישורים מופשטים וקשורים קשר הדוק במערכת המושגים וההבנות שלנו, כאנשי מודיעין ישראלים. הבנה זו מעמידה סימן שאלה גדול על עצם היומרה לחזות את העתיד. קל לחזות כי אם מחוגי השעון מצביעים על השעה 11 הרי שתוך שעה יצביעו על השעה 12, כיוון שהשעון מציית לחוקיות פיסיקלית מוגדרת ואין לנו צורך בהנחת מרחב פרשני לשם חיזוי פעולותיו. יתכן כמובן ששעון יתקלקל ותחזיתנו תתבדה, אך גם אפשרות זו מעוגנת עמוק בתוך הבנותינו השעון כמכונה הנדסית. כאשר אנו עוסקים ברצון לשלום של מדינה ערבית הקשר בין ידיעת ההווה לצפי העתיד עמום הרבה יותר. כיצד המערכת המושגית באמצעותה אנו דנים ביריב היום אמורה לחולל את הפלא של צפי פעולותיו בעתיד?
השאיפה למודיעין אובייקטיבי משתלבת היטב בתפישות שביקרנו עד כה והן, מצידן, מאפשרות אותה. האובייקטיביות הזו מושגת, לכאורה, על ידי נסיונם של אנשי המודיעין לגשת אל הדיון ביריב כ"לוח חלק", נקיים מהמושגים של מקבלי ההחלטות. הרצון שלא "להזדהם" במושגים של מקבלי ההחלטות (אשר משקפים מטבע הדברים תפישות ישראליות) חזק מאוד. כדי להבין באמת את היריב, נאמר לנו, יש צורך להתנער מדעות קדומות ומתפישות המושרשות בהוויתנו כישראלים. המושג "הטיה" הפך למושג משמעותי מאוד בעשיית מודיעין - עלינו להימנע מהטיות בהבנתנו את היריב שהן תולדה של הרקע התרבותי שלנו, השונה כל כך משלו. כיצד לחולל את המהלך הלולייני המרהיב בו אנו מתנתקים מההוויה הישראלית וחודרים אל ראשו של האויב, על כך אין בנמצא תשובה. סביב עיקרון השאיפה לאובייקטיביות נרקמה מסגרת תרבותית וארגונית בה אנשי מודיעין רבים בורים באשר לתפישות המדיניות, או הרעיונות והתכנונים הישראלים אליהן המודיעין פרי עבודתם אמור להתייחס. השאיפה לאובייקטיביות, הובילה למציאות בה לא זאת בלבד שהמודיעין אינו מעורב בהחלטות ישראליות חשובות (צבאיות ומדיניות) אלא העדר מעורבות זו אף הפך לאידיאולוגיה ולמחסה: אידיאולוגיה, כיוון שקרבה למקבלי ההחלטות מזהמת אותנו בתפישותיהם, ומחסה, כיוון שהעדר הקרבה לפעולה הישראלית מקנה לנו את היכולת לרחוץ בנקיון כפינו ולומר כי "אנו התרענו"
אותה שאיפה לאובייקטיביות היא המקור לבעיות שאנשי מודיעין מעלים לעיתים, אך ממשיכים לדבוק בהתרעה בהעדר תפישה מודיעינית אחרת. בעיה אחת כזו מוכרת כפרדוקס המודיעין, לפיו אם הצלחנו בתפקידנו כאנשי מודיעין והתרענו על איום, ואם מקבלי ההחלטות שעו לזעקותנו ונקטו באמצעים שיעודם למנוע את האיום, יתכן שהאיום לא יצא אל הפועל. כיצד, אם כן, נדע אם האיום לא יצא לפועל בזכותנו, או לא התקיים מלכתחילה? מה מונע מאיתנו לטעון שכל דבר עליו התרענו ולא התרחש אינו תולדה של מהלכי ישראל? הלא גם יונה הנביא, שניבא כי נינוה תקרוס תוך 40 יום, גילה שנבואתו התבדתה דווקא משום שהעם האזין לנבואתו. בנוסף, כיצד ביכולתנו לצפות מה הצד השני יעשה אם לפעולות ישראל השפעה רבה על כך (אך כאמור אנו עושים מאמץ ניכר שלא להיות מעורבים בהן)?
המשך למבט מחודש על תפישת המודיעין המסורתית
בחזרה לדף ההגיונות שבבסיס תפישת המודיעין המסורתית
בחזרה לדף הבעיתיות בהגיונותיה של תפישת המודיעין המסורתית