פריט ידע ז'יל דלז ופליקס גוואטרי - איך הם קשורים לסיפור? האם הם הסיפור?

פריט ידע ז'יל דלז ופליקס גוואטרי - איך הם קשורים לסיפור? האם הם הסיפור?

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הגרסה להדפסה אינה נתמכת עוד וייתכן שיש בה שגיאות תיצוג. נא לעדכן את הסימניות בדפדפן שלך ולהשתמש בפעולת ההדפסה הרגילה של הדפדפן במקום זה.

רקע

הפילוסוף ז'יל דלז (1925-1995) והפסיכואנליטיקאי פליקס גואטרי (1930-1992), חיו את מרבית חייהם ויצרו את מרבית יצירותיהם הכתובות לפני הולדת האינטרנט (הכנסו לדפים של ז'יל דלז ושל פליקס גוואטרי ב- וויקיפדיה).

הערש החברתי-פילוסופי שלהם נעוץ בתקופת מלחמת העולם השניה, ובפריז של שנות הששים ומהפכת הסטודנטים.

טענתם של דלז וגואטרי - הפילוסופיה שבה אנו משתמשים להסביר את העולם, האופן בו אנו מבינים וחיים את המונח פילוסופיה - מוכלים ב- מטא-פרדיגמה בעלת סלף-קונסיסטנטיות. הפילסופיה היא "פילוסופיה מדינתית", הפילוסופים הם "פילוסופים בשירות המדינה", והמושגים קיימים מתוקף ולמען - המערכת ההיררכית-גניאלוגית של הכח והפעלתו, של המלך-המאחד והכהן-המארגן.

לאחר שאמרו זאת, מבחינתם של דלז וגואטרי, הדרך היחידה לצאת באמת ממסגרת חשיבתית זו, היא באמצעות יצירת מערכת מטא-פרדיגמתית בעלת קונסיסטנטית-עצמית אחרת, ולכן בעלת קיום עצמי, המקיפה את כלל הנושאים והגישות הנחוצים להסביר את חיינו.

אותה מטא-פרדיגמה מאפשרת לראות את העולם בשתי דרכים אורתוגונליות, תוך שימוש במערכות מושגים אורתוגונליות (ובמערכת יחסים אורתוגונלית כלפי המילה מושג) - לגבי התיאור שלנו את העולם, לגבי התפקוד שלנו בתוך העולם, ולגבי האופן בו אנו בוראים את העולם.

שתי אבחנות:

  1. עולם נוסף/אחר זה, הוא חלופי ואין לו אינטראקציה עם העולם ההיררכי-שריגי. יחד עם זאת - נוצר ביניהם מתח מעניין לחקירה ולהתנסות.
  2. המרחב הקיברנטי מגלם במובנים את מהותו של עולם חדש/אחר זה, ומשום כך הלימוד של- / החיים ב- / הבריאה של- הפילוסופיה של דלז וגואטרי עשויים להסביר לנו / לגרום לנו לחוות / לאפשר לנו לספר את סיפורו של המרחב הקיברנטי.

שני עולמות, זרים וקיימים במקביל

עולם עולם

המושג - ישות קבועה, בעלת מהות נתונה, המושלך מן המוכן על תופעות נתונות, הממתינות למושג שיבוא ויתאר אותן. הפילוסוף "בעל הדעה" משתמש במושג כבהפשטה צורנית שהיא מכלול סטטי. לצורך ההדגמה נותנים דלז וגואטרי את המושגים "חוק", "אדון" או "מעמד", ומכוונים בכך גם למערכת הפרדיגמטית של "הפילוסופיה המדינתית". בהקשר זה, יחסי הגומלין בין מושגים הם המופשט, הם האמצעי להשגת המטרה של בירור המושג עצמו.

המושג - אירוע ולא מהות. התרחשות פעילה, הנעה במסלול לא קבוע, לא צפוי, בין כותבים וקוראים, בין טכסטים, תקופות, דימויים ושימושים, ומשתנה כל הזמן תוך כדי תנועה. כח שפועל על היישים, מחולל טרנספורמציה, את המחשבה ואת המושא שלה. אין למושג תפקיד לכשעצמו. יצור המושג - הוא הפילוסופיה.

"צריך לשלול מן הפילוסוף את הזכות לרפלקסיה על. הפילוסוף הוא יצרן, הוא לא רפלקטיבי".

עץ - מטפורה המסמנת מערך יציב, היררכי, של יחסים, שיש בו מקור ותנועה בכוון אחד, הן במרחב והן בזמן. מייצג גם השתלשלות של אילן יוחסין, וגם ארגון מבני של נקודות ויחסים, שביניהם, ורק ביניהם, יכולים להמתח קוי התנועה וההשתנות. העץ מציין סקרוקטורה וגניאולוגיה, שני היבטים של סדר יציב והיררכי. העץ הוא מן הדימויים המיתיים הותיקים והחזקים ביותר של האנושות, אייקון קנוני שקיבל הגמוניה תת-מודעת בחברה האנושית, בתאור של תהליכים אשר עוברים עליה, ובתאור העולם בו היא חיה.

העץ מכתיב דוכוטומיה, בידול, דטרמיניזם, מהותנות. יש מקור לכל מה שאנו רואים, לכל מה שאנו מדברים עליו. העץ הוא האופן בו אנחנו מסדירים ידע, הספר הקלאסי, המדינה, הארגון המדינתי, הפילוסופיה המדינתית, הכלכלה המדינתית. שלילה של ענף בעץ - שוללת באופן בלתי הפיך את כל מה שנובע ממנו.

ריזום (rhizome) - סוג של דשא, עשב, סבך של קוים, הסתעפויות והצטלבויות, שאין לו התחלה ואין לו סוף, והוא צומח לכל הכוונים בו-בזמן, ומכל קו ניתן לשרטט עוד קוים שמחברים ומסתעפים לעוד קוים.

כמה עקרונות של הריזום, המבדילות אותו מן העץ:

  • קישוריות והטרוגניות - כל נקודה בריזום יכולה וחייבת להיות מחוברת לכל נקודה אחרת.
  • מרובות (multiplicity) - במובנה כשהיא מפסיקה לנבוע מן היחיד/היחידה (כאובייקט או כסובייקט), ובמובן שאין הפרדה בין המימדים למאפיינים.
  • חוסר הסימון (במובן המשמעות) של הקרע במרקם - קרע במרקם הריזומטי, יתאחה מיידית, ובאופן שאיננו ניתן לחיזוי מראש. עניין זה חשוב משום שהוא מוביל את דלז וגואטרי לשלול את קיומה של החלוקה "טוב מול רע" בעולם ריזומטי, משום שתמיד ימצאו הקשרים הקושרים ונוצרים בין מה שלרגע הוגדר "טוב" לבין זה שהוגדר "רע".

A rhizome has no beginning or end; it is always in the middle, between things, interbeing, intermezzo. The tree is filiation, but the rhizome is alliance, uniquely alliance. The tree impozes the verb "to be", but the fabric of the rhizome is the conjunction, "and..and..and..". This conjunction carries enough force to shake and uproot the verb "to be". Where are you going? Where are u coming from? What r u headed 4? These r totally useless questions. Making a clean slate, starting or beginning again from ground zero, seeking the beginning or a foundation - all imply a false foundation of voyage and movement (a conception that is methodical, pedagogical, initiatory, symbolic...). .... The middle is by no means an average; on the contrary, it is where things pick up speed. Between things does not designate a localizable relation going from one thing to the other and back again, but a perpendicular direction, a transversal movement that sweeps one and the other away, a stream without beginning or end that undermines its banks and picks up speed in the middle.

מרחב שריגי/רבדי - חלוקת המרחב הרב מימדי של העולם, ושל החיים שלנו בעולם, לחלקים מסודרים ומופרדים במהות ובתכנים.

  • בציר המרחב - בתים, מדינות, שדות, רחובות, לשכה, מעבדה, חד"ן;
  • בציר הזמן - פרקים של חיינו (ביה"ס היסודי, התיכון, האוניברסיטה, הפנסיה), חלקים של היום (העבודה, הבית), שיעורים, דיונים

מרחב חלק (smooth) - מרחב וקטורי, ולא מטרי, מרחב האפטי (haptic) - תחושי (percieved), ולא אופטי (optic) - נתפס (concieved). מאוכלס בעוצמות ואירועים, ולא בחפצים או ישויות. איכותי ולא כמותי. מרחב הנוודות.

ראו תמונה להמחשה (מתוך האתר של האמן Christian Hubert)

טריטוריות וגבולות - הטריטוריות הם קטעי המרחב השריגי המוגדרים של ידי ביניהם על ידי גבולות. בהקשר המדינתי זהו המגדיר הראשי. שם חלה הריבונות. שם מתבטאת האזרחות. שם מתחילה המלחמה ושם היא נגמרת. שם מוכר וקונה המטבע. שם משלמים מסים. המעבר של הגבול הוא דיסקרטי, במובן שאיננו רציף.

מישרים (plateaus) - ללא התחלה וללא סוף, דה-טריטוריאליות ורה-טריטוריאליות בלתי נפסקת. ללא גבולות.

מיקום ותנועה - המגדיר הראשי בעולם זה. מוגדר באמצעות המטריקה, הטריטוריה והגבולות. הוא הזהות. זה "כאן" ולא "כאן". מצד זה של הגבול. תנועה (movement) מוגדרת על ידי המעבר מנקודה לנקודה, ומהירות מוגדרת על ידי המרחק מנקודת ההתחלה לנקודת הסיום חלקי הזמן שעבר. תנועה היא מאפיין אקסטנסיבי.

תנועתיות רגעית - נקודות הן חלקים מן המסלול, התנועה היא המגדיר הראשי, אשר מתקיים באופן רגעי; תנועתיות (speed) יכולה להיות קיימת גם אם הגוף עומד במקום; תנועתיות היא תכונה אינטנסיבית, המתבטאת במערבולתיות.

מדינה (polis) - מהות הארגון האנושי ההיררכי, והגילום החברתי האולטימטיבי שלו, המוגדר טריטוריאלית ובמרחבים שריגיים. בראש המדינה נמצאת ישות אחת, המגלמת את הריבונות הפוליטית, והיא מורכבת משני ראשים - שהם בו-זמנית מנוגדים ומשלימים:

  • המלך-קוסם, המלכד והמגדיר
  • הכהן-שופט, המארגן ומחלק

מהות המדינה, וגבולות ההכלה של המדינה, היא הפנימיות. היא איננה מסוגלת להכיל את החיצוני לה מעצם הגדרתה.

מהות האדם במדינה היא המיקום - ביחס לבירה, ביחס לשלטון, ביחס למשפחתו, ביחס לגבולות. המהגר עובר ממקום למקום, ממדינה למדינה.

נוודות (nomos) - הנוודים נעים במסלולים מוכרים מראש, המובילים מנקודה לנקודה, רק משום שאין לה ברירה; לנוודות במהותה, יש מסלול אוטונומי ובעל כוון משל עצמו, ללא קשר לנקודות מהן הוא מגיע ואליהן הוא הולך. חייו של הנווד הם ה- "בין לבין". נווד אינו מהגר, אשר "הדרך בין לבין" היא מצב וירטואלי עבורו, אינפיניטיסימאלי של חייו, המשרת את המעבר ממקום אחד למקום אחר.

הנוודות, נזנחה ונחשבה על ידי דורות של פילוסופים, מדינאים ופשוטי עם, כצורת חיים נחותה, וזאת משום שהיא איננה מסוגלת להיות מוכלת על ידי המדינה, מנגנוני המדינה ואזרחיה, משום שהיא חיצונית לה (בהקשר זה מרתק להכיר את הדיון של דלז וגואטרי בעניין "מכונת המלחמה" האנושית, דיון המשייך את "מכונת המלחמה" להגיונות נוודיים, וכך ממשיך וטוען שהיא חיצונית בעצם מהותה לרעיון מדינה, ואף סותרת אותו). בעולם זה מוצע להשתמש המושג תורת הנוודות (nomadology), כערך הניצב להיסטוריה.

משחק השחמט - מבטא היררכיה, ומלחמה בין טוב לרע. זהותו של כל כלי היא חד-משמעית וחד-ערכית, והפוזיציה שלו מבטאת את כלל יכולותיו

משחק הגו - אין בו היררכיה, ואין בו זהות של כלי זה או אחר. הגבולות מטשטשים ומשתנים ללא הרף, והתנועה המתמדת היא המפתח להצלחה בו. להרחבה ניתן לקרא באתר הזה.

שני עולמות - תוספות

הטבלה שלהלן מכילה הערות/השערות אסוציאטיביות, דוגמאות ורפרנסים בהשראת ובהקשר התאור שלעיל, אך שלא נמצא להם סימוך בכתבים של דלז וגואטרי. ניתן להתייחס אליהם כקצה חוט לדיון.

עולם עולם

מרחב הזמן - בהתבוננות האנושית על העולם, כבני אדם וכחוקרים שלו באופן מפורש - הפיסיקאים, שלטה בכיפה, מבחינה כמותית ומבחינה המאפיינים של ברירת מחדל, הגישה של תמונת עצמים במרחב, המשתנה על פני זמן. גם הזמן, שהוא עניין מופשט לחלוטין ואשר החיישנים החושיים שלנו אינם מייבאים אותו ישירות לקוגניציה שלנו, התפתח להיות מרכזי בעולם התחושות והמודעות שלנו (בין אם כדי לפרש את אותו עולם מרחבי וקיומנו בתוכו, ובין אם בגלל הדרשות אינטרינזית שלנו כבני אנוש אשר נולדים ומתים). הסתכלות ותפיסת העולם דרך מושגים של תנועתיות רגעית, באה לידי ביטוי בצורה מינורית יחסית, בהקשר של גלי ים, מערבולות, רוח, ויותר מאוחר הבנת המוסיקה וגלי הקול, וכד'.

מרחב התדר - פריצת הדרך המשמעותית בהקשר של הסתכלות אחרת על העולם היתה ככל הנראה עם התגבשות התורה האלקטרומגנטית, באמצעות שימוש במושגי הגלים והתדירות. הסתכלות זו תמיד היתה מורכבת יותר להבנה על ידי בני אדם, משום שהסתמכה על מודלים מתמטיים מופשטים, ולא על אינטואיציות טבעיות. מעניין בהקשר זה לציין, כי חיות מסוימות (בעיקר כאלה אשר ניזונות מחרקים מעופפים, כדוגמת צפרדעים ועטלפים) הן בעלות חיישנים ישירים לתדירות רגעית (זו של תנועות הכנפיים אצל אותם חרקים). בתפישה המתבססת על מושגים של גלים ותדירות, הזמן והמרחב מפסיקים לשמש אותנו לתיאור תנועה, אלא באמצעות רדוקציה אינפיניטיסימלית שלהם - בנקודה זו ובזמן זה ישנה "תכונה", ולא "דבר". מאוחר יותר התפתחו כלים מתמטיים (טרנספורם Fourrier..) על מנת לגשר בין שני עולמות אלה. כלים אלה אפשרו לייצג כל פונקציה בעולם אחד, באמצעות אין-סוף פונקציות לגיטימיות בעולם האחר, and vice versa. כך, לפחות מתמטית-פורמלית, ניתן היה לטעון כי שני העולמות אקוויולנטים, שונים במהותם, אך מאפשרים הסתכלות שלמה על העולם שסביבנו.

התאוריות הפיסיקליות המיקרוסקופיות הקלאסיות - נאלצו לאפיין את העולם המיקרוסקופי באופן מטאפורי, משום שלא ניתן היה לצפות בעולם זה באופן ישיר. עולם מיקרוסקופי זה תואר במונחים של חלקיקים - עצמים במרחב אשר נמצאים במקום זה עתה ובמקום אחר מאוחר יותר, בדומה לגרמי השמיים, או לכדורי משחק, רק במימדים זעירים. "האחד", מקומו במרחב, תנועתו בזמן, והאינטראקציות שלו עם "האחד" האחר, הם המושגים ששימשו לאפיון העולם המיקרוסקופי. האינטראקציות בין החלקיקים הוסדרו באמצעות כחות דמויי התנגשויות אלסטיות (דוגמה יפה לכך היא ניסוי Rutherford, 1906, אשר שימש להמשיג את מבנהו הפנימי של האטום). לחלקיקים היו תכונות כגון תנע סיבובי, שהמשיגו את תנועתם המרחבית כפונקציה של הזמן.

פיסיקת הקוונטים - נולדה לתוך עולם מופשט זה של המיקרוסקופי. בעולם מטאפורי זה התברר כי גלים מאפשרים להסביר באופן ממצה תופעות שנחשבו חלקיקיות (שווה להכיר את "ניסוי שני החריצים"), ואילו תיאוריות של חלקיקים מאפשרות להסביר תופעות שנחשבו גליות עד אותה תקופה. המושג - דואליות חלקיק-גל לא היה בשל להקלט, עד אשר לא הלכו והסבירו את תופעת החומר והתנהגותו המוכרת לנו באופן שלם מספיק באמצעות "עולם הגלים", וזו היתה פריצתה המסעירה של פיסיקת הקוונטים. במסגרת מכניקת הקוונטים, ישנה טרנספומציה שלמה בין התבוננות על חלקיק בעל תכונות של מקום, תנועה וכד' לבין אוסף אינסופי של גלים ("פונקציות גל") הנמצאים בכל מקום בהסתברות מסויימת. בהמשך לכך, לחלקיקים ישנן תכונות של תנועתיות רגעית, אינטנסיביות, כגון הספין. מה שמעניין להבחין בו, הוא שפיסיקת הקוונטים לא ביטלה את קיומה של פיסיקה אחרת כעמדת הסתכלות המאפשרת להסביר את העולם - שתי עמדות ההסתכלות שונות בתכלית, וקיימות במקביל.

למידה היררכית

למידה תנועתית-מערבולתית

התפישה החברתית-תעסוקתית של דור אמצע המאה העשרים - דור זה התאפיין בהגדרה חברתית-תעסוקתית במאפיינים של עץ. ממאסטר לשוליה, מאב לבן, העסק המשפחתי, הקשר מדינה/לאום-אקדמיה-עיסוק-ארגון, מושג המומחה, המקצועיות.

צורות חברתיות-תעסוקתיות של דור תחילת המאה העשרים ואחת - כוללות מאפיינים של קהילות מקושרות באופן ריזומטי -

התפישה התעשייתית של המפעלים של המחצית הראשונה של המאה העשרים

התפישה העסקית-שווקית של ההי-טק של תחילת המאה העשרית ואחת


התקשורת/התקשוב - מחבר את הזהויות המיקומיות - האדם-מחשב (ה- nodes), באמצעות תמסורות (ענפי העץ). התקשורת עצמה מוגדרת רק באמצעות ה- nodes. היא עצמה וירטואלית, אין לה קיום של ממש. התקשורת התמסורתית מגדירה עצים - עצי ידע, עצי תפקוד. בדומה למערכת הכבישים בין ערים, ערי מחוז, כפרים...

המרחב הקיברנטי - בדומה לנוודות, נאלץ להשתמש במערכת הכבישים כי אין ברירה...

מתי הפך ה- internet ל- cyberspace? מהו הרגע בו נברא עולם נוסף?